ובדרך הביתה, ניסיתי להסביר לנהג המונית (הערבי) למה כל בתי העסק למיניהם, סגורים בערב יום הזכרון.

אמרתי, שזה יום, שמצד אחד, אמור לאחד, ומצד שני להעלות על נס את החיילים שנפלו למען המדינה.

המשכתי, שאנחנו מדינה שחיה על חרבה, שהמלחמות הן ביום-יום, וצריך יום אחד כדי לעצור וללקק את הפצעים.

הוא אמר לי שגם באירופה יש מלחמות ואפילו היו שתי מלחמות עולם.

לא הצלחתי להסביר לו, שאנחנו חיים מהיד לפה, שלא מספיקים לנשום ולעצור ולהסתכל רגע על מה הפסדנו בדרך הזאת.

באירופה הם לא מתעניינים, הם ממשיכים הלאה, קוברים את המתים וממשיכים לחיות. אנחנו תמיד נחזור אחורה.

להסתכל על התמונות, להדליק את הנר, לכאוב עד אין קץ.

מטחנת המוח עבדה היום שעות נוספות. לא קל לשבת מול המרקעים, לשמוע את שצף המילים, את החזרות האינטנסיביות על המידע הלא רלוונטי, ובכל זאת - בכל פעם שהראו אותו בטלויזיה, הלב שלי נחמץ, ומצד שני, התרחב והוקל. הפרשנויות וההסברים כמעט ולא הועילו. כל אחד אמר את דעתו, ובסופו של דבר, התמונה הבהירה את המצב חד וחלק. אבל התמונה לא הייתה מספיק מפוקסת. הייתה חסרת מיקוד. תחילה מטלפונים סלולארים, אחר כך ממלצמות של רשת ערבית כזאת או אחרת. רק בסוף, כשהוא זכה להרכיב את המשקפים ולראות סוף סוף כל אבן ותו פנים, גם המצלמות של דובר צה"ל החלו לעבוד. כאילו, ניסו להמחיש לציבור, את הדרך שעבר - מחוסר פוקוס, למיקוד מוחלט. מן האור לחושך. אני יודע, שיבוא היום, שנצטער ששחררנו את רבי המרצחים, את השטנים, אבל מצד שני, במיוחד אחרי היום, ברור לי שזה היה חייב לקרות היום. מי יודע מה היה בעוד שנה, חודש, או אפילו יום. התמונות הראשונות של הבוקר, אמנם ריגשו אותי, אבל לא כמו התמונה, בה הוא משוחח בטלפון עם הוריו והוא מרכיב על פניו משקפיים. פתאום הוא רואה עולם. הוא רואה אדמה ושמיים. רואה שאפשר להתחיל מחדש. לאהוב ולהרגיש נאהב.

צריך להרכיב
משקפים, כדי
לחוש טוב יותר:
את מגע הגוף
המתפרק, את טעם
לובן הסיד.

את חיוורון הפנים.

כדי לראות רחוק
צריך לספוג. להתמוטט
ולהתחיל מחדש.

רק אז אפשר
לאהוב.

אני אוהב את רוח המחאה שנכנסה בעם לאחרונה. סוף סוף, נפלה ההבנה, שאף אחד בכנסת לא נמצא כדי לדאוג לאינטרסים של האזרחים.

אני אוהב את זה שנלחמים על קוטג', ואני אוהב את זה שנלחמים על מחירי הדירות. אני לא יודע כמה המאבק הזה יצליח, אבל זה בהחלט

מעלה בי ריח של וודסטוק, הרגשה כזאת של מהפכה, שהנה, השלב הבא, אוטוטו, הוא ללכת לכנסת ולהפגין, עד שהמחירים ירדו באופן גורף.

לא הגיוני שבכל העולם, המחירים עומדים ברמה סבירה, ורק כאן, איפה שהאזרחים אדישים, מרוב מלחמות, המחירים מרקיעים שחקים.

רוח המחאה הזאת נותנת תקווה, שאולי גם המוזיקה תחזור להיות מחאתית, ביקורתית, חזקה. אני יודע שעלי זה משפיע.