אני מרגיש אפס. לא רצוי, דחוי. תקוע בכל מה שאני עושה, ולא מתקדם מילימטר.

למרות שאני מעביר את עצמי בתוך טרנספורמציות רגשיות, נפתח, מוריד מעלי שכבות, העולם מסביבי הוא אותו העולם.

אני מרגיש תקוע כבר כמה שנים באותה הנקודה, ללא יכולת לצאת.

מרגיש מכוער; שלא רוצים בקרבתי. אין מה לדבר בכלל על אהבה. אין שום דבר בפתח. אפילו לא במרחק נסיעה.

לפעמים, אני רוצה פשוט לפול אל תוך אלכוהול. בריכה מלאה, לשתות ולגמוע. או לעשן עד שהעינים שלי יהיו אדומות ונפוחות.

אבל אני לא מרשה לעצמי, כי זו נפילה חסרת תועלת, אין טעם בזה. רק רע ייצא מזה. אז אני מתקשר להזמין את עצמי לעשן אצלך.

ובכלל לא מזמין את עצמי. נשאר בבית וחוזר חלילה.

חוזר חלילה. חוזר.

לא יודע באילו מילים לתאר את תחושת התסכול.

פשוט תסכול עמוק, חד משמעי, ברור ומובהק.