חלמתי הלילה, שלאה גולדברג יושבת אצלנו בסלון.

השיער שלה היה צהוב צהוב. בחיוכה נתגלו שיני זהב.

כשהצענו לה מיץ תפוזים סחוט, היא שאלה אם זה

מיץ שנסחט בהשראת השירים שלה.

אמרנו לה שלא.

היא לא הסכימה לקבל זאת.

ואני, בלב, חשבתי לעצמי,

איך מישהי שמתה כבר מזמן,

יכולה להתווכח איתי ככה על מיץ תפוזים?

חלמתי הלילה יותר מדי חלומות. היה בהם הרבה הרס. בראשון הלכתי לקבור אדם קרוב. בשני התבלבלתי באם אדם אחר מת או חי, כי המציאות היום כל-כך מתעתעת. אי אפשר לדעת אם זו אמת או פיקציה. והחלומות התבלבלו לי, אני פה ושם, מתעורר ונרדם שוב, הפה יבש, אני שותה, וזה לא עוזר. אני מתעורר ושותה, והטעם הרע נשאר.

הייתי מצפה מאנשים שבאים לסדנת כתיבה, שדווקא להם, תהיינה פחות שגיאות כתיב. ובכל פעם אני מגלה כמה העברית שלנו שברירית,

עד כמה פשוט לשבור אותה. המנחה מקריאה טקסט, מדלגת ככה על שגיאה, ואני אומר לה: "זה צריך להיות עם א'", והיא לא מקשיבה. א'. היא לא מקשיבה. זה לא היה חלום, זה היה במציאות.