לא מצליח להבין את הנהירה הזאת לבחירות. לא מצליח להבין, על מה ההתעוררות הפתאומית הזאת, ההתקוממות כנגד הממשלה הנוכחית
וההחלטה ללכת לבחירות. אפשר לחשוב שהכל בסדר, ויש לנו את הזמן והכסף ללכת לבחירות, כמו שצריך, כדי לממש את זכותינו הדמוקרטית להצביע. אבל זו לא דמוקרטיה, זה קומוניזם קיצוני, שנועד להשפיל את האזרחים הקטנים, נטולי היכולת לדבר. הרי, מי מאיתנו באמת רוצה עכשיו בחירות? אף אחד כבר לא מאמין במערכת הזאת, ולכן, גם אם אלך להצביע, אני יודע שזה טיפה בים ושאין טעם בכלל ללכת לממש את אותה הזכות. כי אני לא באמת רוצה בחירות. הרי, הממשלה הנוכחית אמורה לסיים את תפקידה במרץ הקרוב, אז מדוע להקדים את הבחירות בחצי שנה זוטרה, לבזבז הון עתק ולערער עוד את הדמוקרטיה?

מה, כבר אין לנו מה לעשות? לצערי, למדנו להסכין לטרור, לפעולות הביטחוניות ולמיליטריזם הרוחני שאופף אותנו, אבל האם ההידרדרות המוסרית שאנחנו חווים בתקופה האחרונה, נטולת סיכוי לתיקון? האם היא לא ברת תיקון? האם אנחנו צריכים להתרגל לרציחות הנוראיות? למשפחות שנהרסות? האם הנוער הזה חסר תקנה, והרציחות הליליות תמשכנה לעד? האם הקטל בדרכים הגיע למצב "סביר" שאפשר להתרגל אליו? לא צריך לטפל בנהגים המופרעים שנוסעים על 150 קמ"ש מבלי למצמץ? משטרת ישראל לא יכולה להתאמץ ולטפל במפגעים האלה?

ובכלל, אני לא בטוח שהגענו לנחלתנו גם בפן הכלכלי, הרי רק היום הודיעו, שמחיר העגבניות, יאמיר למחיר הלא סביר בעליל של עשרה שקלים לקילו. כי כבר התרגלנו למס על הדלק, ולרעיון שהחשמל יהיה הנטל המרכזי עלינו, ופתאום אנחנו מגלים, שגם העגבניות, העממיות והיפיפיות, מרקיעות שחקים? אז מאיפה הכסף לבחירות? מהמיסים על הדלק או מהעגבניות? או בכלל, מהדם שנשפך כמו מים ברחובות?

אם לא הייתי עצלן ואגואיסט הייתי לוקח את עצמי ומטלטלי ושם פעמי הישר אל כנסת ישראל, כדי לקבל תשובות. אבל אני בקושי שורד את היומיום שלי, אז למה לי להתעסק בפוליטיקה? למה אני צריך להכניס את עצמי למיטה חולה, כאשר היומיום שלי לא יותר טוב. אני מתעורר בבוקר וחושב על עצמי, לפני שאני חושב על הרצח שהתקיים הלילה, כי מה לעשות, כולנו בסופו של דבר, חושבים על עצמנו, לפני הסביבה. ובכלל, מי יתן לי תשובות? האם ראש הממשלה חושב עלינו, והאם יושב ראש הכנסת באמת יכול לתת תשובות? הרי כולם דואגים לתחת שלהם ולמשרה הבאה, בקדנציה הבאה, בשנה הבאה, בירושלים
הבנויה.

עם ישראל ניסה להגיד את דברו בקיץ האחרון, כשהתיישב בתוך אוהלים בשדרות רוטשילד, אבל הוא הושתק מהר. עצרות והפגנות המחאה נחמדות מאוד, כאשר הן ממומנות על ידי אילי-ההון שאנחנו מתנגדים להם כל-כך. אז המחאה דעכה ולא תתעורר שוב, כי הבנו שכאן, אין תקווה – הממשל עושה מה שהוא רוצה וחובט באזרחים כמו היו בובה על חוט, ומשחק בהם כמו בכדור. זורק אותם אל הקיר ומקווה שלא יתפוצצו.

הייתה לי תקווה, וכשאני רוצה לחשוב שאין לי ארץ אחרת, אני מצטער לגלות שאולי כן יש אופציה טובה יותר. וזה כואב, כשחלום מתנפץ. כי את החלום אי אפשר להדביק כמו אגרטל.

הבחנתי, שהשנה מעט רכבים עטויים בדגלי ישראל. אני נוסע ברחובות, וכמעט שלא מזהה דגלים על חרטומי הרכבים. יותר מכך, המרפסות כמעט ומיותמות, מכל סממן ישראלי מובהק, כבר אין מגן-דוד, אין דגלים, אין פטריוטיות. ואולי זה מעיד על תופעה רחבה יותר, אולי כבר עפיינו מהלאומיות המטריחה. מכל המלחמה הזאת על צדק, הרי הצדק לא יתגלה. עייפנו מההתרעות המרעידות על פיגוע, מהדיבורים על מלחמה אפשרית, מתאונות דרכים ומתאוות בצע. עייפנו ונמאס לנו לטלטל את דגל המדינה, אחרי שכבר איבדנו את התקווה. הרי, התקווה, בת שנות האלפיים, התחלפה לה בתקווה אחרת לגמרי: אנחנו רוצים להתעשר ולמצוא מקום בבורגנות הפופוליסטית המצחינה. התקווה היא לא התקווה להיות עם חופשי בארצנו, אלא התקווה להתיישב בבתי קפה, במקום לעבוד, לדבר על הא ודא ובסוף להכנס לשירותים, לפזר אבקה לבנה על המדף, לשתות אותה וללכת לישון.

להגיד שאנחנו רוצים שלום, זה כמו להגיד שאנחנו רוצים מלחמה. אנחנו לא באמת רוצים שלום, כי כבר התעייפנו מהדרך הזאת. אז אנחנו מעדיפים לנוח בתחנת הביניים, לעצור שם ולא להמשיך להתקדם הלאה. מעדיף להתעסק בזוטות היומיומיות, שגם ככה ממלאות את עולמנו לעייפה. מעדיפים לקנות בגדים ולנוח, לשתות קפה ולצאת לרקוד. ואין רע בזה, אין רע בזה שהתקוות שלנו השתנו, שאנחנו חיים מהרגע להרגע, הרי זה העולם המודרני. לא אכפת מה יהיה בעוד חמישים שנה, אם זיהום האוויר יגדל בחמישים אחוז, ואם החור באוזון יתעצם למימדי ענק. אנחנו חיים מהרגע לרגע, והריגוש הרגעי זה הדבר.

אחרי שעברתי את השלב של לנגן את השירים של משינה על הגיטרה, להכיר את כל המילים והלחנים, הצלחתי להבין סוף סוף, שזו בעצם להקה רדודה. שמעבר ללחנים הקליטים (והמועתקים), הטקסטים הם די מטופשים, אין להם הרבה משמעות או ייחוד. הם מדברים את מה שאנחנו מדברים היום, לא מתעניינים בשום דבר מלבד בעצמנו. הרי, אותה גברת שרה השכנה נשארה בדירתה וכנראה תשאר לנצח, ואנחנו, לעד, נמשיך לצפות למשהו קטן וטוב שיבוא ויגאל אותנו.

מבלי ששמנו לב, הסטיקרים נעלמו לנו מהעיניים. פעם, הם היו הדרך הטובה ביותר לומר את מה שאתה מפחד להגיד במילים, מה שלא בטוח שכולם יקבלו. כדי לדעת לאיזה מחנה אתה משתייך, היה צריך רק להסתכל על הרכב שלך ולהבין: הוא ימני קיצוני, שמאלן רדיקלי או מפדלניק חביב.

אני חושב שהיעלמות הסטיקרים קשורה מאוד בגסיסה של הפוליטיקה הישראלית ובאובדן הדרך. אני מדבר, על זה שמגיעות בחירות בכל שנתיים, רוב האזרחים לא הולכים להצביע, ומי שהולך להצביע - בדרך כלל מתחבט ובסוף, בוחר במפלגה צדדית שאולי תבטא מעט מן העקרונות שלו.

פעם הסטיקרים אמרו הכל: אנחנו רוצים את הגולן ולא נזוז משם, ירושלים מאוחדת לנצח וחבר, אתה בהחלט חסר. היום, אנחנו כבר משחררים מעט את האחיזה מהגולן, רק כדי לקבל שקט, מוכנים לחלק את ירושלים תמורת שלום מעושה והחבר? כבר לא כל-כך חסר.

לכו ברחוב ונסו לספור את הסטיקרים שדבוקים לרכבים החולפים? ניתן לספור אותם על יד אחת. אף-אחד כבר לא מתעניין במדינה שלו. כולם רוצים לגמור את היום וללכת לישון. לישון ולקוות שמחר לא תהיה רעידת אדמה או איזה צונאמי. אולי בעצם, זה מה שאנחנו צריכים, צונאמי שירעיד את אמות הסיפים.