חשבתי שאולי ההפסקה הזו תנתק אותי מהכל והרצף הזה של הדברים המוזרים שקורים לי יזרק מאחור ויהיה חלק מהעבר...אז חשבתי.....
חשבתי שזה יעזור לי לחשוב יותר לעומק על הלימודים, להתמקד יותר במוזיקה כי זו באמת האהבה הגדולה שלי, ולהשקיע יותר בכדורסל, כי אין יותר משחרר מזה...
אבל עם כל זה...אני לא יודע כלום....
הרבה זמן לא הרגשתי באמת, לא קינאתי באמת ,לא אהבתי באמת, אפילו הדמעות שלי אחריי הנפילה ההיא במשחק כדורסל שדפקה לי את הרגל, אני חושב שזו הייתה זיעה שנטפה ממני ולא באמת דמעות.
ולא, אין לדברים האלה אף סיבה מוצדקת, זה פשוט אני....
או שלא, זה לא אני, יש אנשים שמכירים אותי, אנשים שאני אוהב,באמת אוהב!
ואותם אני באמת מרגיש ומעריך ומכבד, ויש כמה שאפילו מעריץ! אבל גם כשהם שם וההרגשה היא רעה אז הרגש שוב נעלם, והם סתם סובלים ממני....
אז שיקרתי, כן...שיקרתי..לעצמי! ויודעים מה? לא מתבייש בזה....זה לגיטימי לשקר, לא? זה לא נורמלי לא להרגיש, זה דבילי וזה עצוב! אבל אתה לא יכול לדעת שזה עצוב אם אתה לא מרגיש, אז אתה פשוט בורח...בלחורים האלה, הקטנים הריקים בתוכך.
ובחורים הקטנים האלה, אתה לא באמת יודע מה אתה רוצה, אם אתה נח, אז אין מחשבה אין רגש אין כלום,קיר לבן שניצב במוח שלך ומנקה ממך הכל...
ואם לא, אז אתה עצבני, אתה כועס, אתה מבולבל,אתה אוהב,אתה מתבייש ולא יודע במה! סוג של דיפרסיה כזו..אתה שם, אבל לא יודע למה, אתה כמעט שם
וכמעט מרגיש! אבל כמעט זה לא זה....עדיין לא זה...
ההפסקה הזו לא נתנה לי הרבה, רק הפחיתה לי עוד מקום שאני אוכל לכתוב בו ולפרוק...וכן, התגובות האלה גם היו חסרות לי....ואולי זה גם סוג של עיסוק בשעות הפנאי, בכל זאת, בורח.....
טעיתי, שוב....אנושי, לגיטימי....לא ככה?
שיהיה לכם ערב מקסים....
בן, שמחר הולך לראות קונצרט של הפילהרמונית אחריי שהוא החמיץ את הקודם כי הוא היה בטיול אתגר.....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
יאללה חולוניה!!!!!!!!!!!!!!!!!