אני אמא

כבר כתבתי כמה פעמים על זה שאוּריקי מאד אהב ספרים.

בכל  יום אנחנו קוראים לו המון..

והוא מצידו הולך וקורא לחיות פרווה שלו את הספרים....

לאחרונה שתי לב שהספרים שהכי תופסים אותו הם קלאסיקות.

כאלה שגם אני ואבא מאד אהבנו כילדים קטנים.

שמוליק קיפוד- מאת כוש, הוא אחד החביבים ביותר, ואני עצמי כל כך אהבתי ועדיין אוהבת את הסיפור הזה.

תירס חם, המקסים.

הבית של יעל. שבעקבותיו יש לנו בבית את הבית של אוּרי.

לבד על המרבד...

(אני כל כך אוהבת לשמוע אותו מספר את הסיפור הזה לבובות שלו... הוא עושה פססססססס עם כל הלב)

ובוא אלי פרפר נחמד, שנראה בדיוק כמו הספר היה לי  בילדותי, שאמא שלי קראה לי לפני השינה,

 לא מזמן אמא שלי קראה לאורי את אותו ספר והרגשתי בקול שלה את ההתרגשות.

הלו הלו אבא... שכל כך מצחיק, עם האיור המרומז של אבא והילד... 

ספרים כאלה של פעם.

מה שמאפיין את הספריים שאורי אוהב,

 זה האיורים הפשוטים וכל כך ברורים.

הצבעים,

הסיפורים היומיומיים....

והאהבה המאד גדולה שלנו לאותם ספרים.

שאלתי את עצמי מה מושך אותו לספרים האלה?

האם זה התוכן?

האיורים?

או זה שאני כל כך אוהבת אותם משפיעה עליו?

לא שזה משנה כל כך...

אבל סתם מסקרן אותי,

האם גם ילדים אחרים, שאמא שלהם לא אוהבת את שמוליק קיפוד או בוא אלי פרפר נחמד מתחברים לזה??

מה יש בהם באיורים הכל כך פשוטים שמרתקים אותו?

זהו, הרהורים ביום קיץ חם.