אני אמא

השנה אנחנו עם סבא אברימי וסבתא שבעלי ככה קורא אוּרי לסבא וסבתא שלו הוריו של אבא.

נהיה שם הוריו, אחיו שמגיע משוויץ ממש בערב החג, ואנחנו  נסע להביא אותו.

אחותו ומשפחתה, בן-זוגה ושני הילדים שאוּריקי מאד אוהב.

אנחנו אמורים להביא את האח משדה התעופה.

מקווה שכך אמנם יהיה.

ולמה רק מקווה אתם בטח ששואלים??

אז הנה לכם סיפור, בשבת דרכתי על זכוכית,

הייתי בטוחה שהוציאתי הכל מהרגל, אתמול התפתח לי בה זהום נוראי,

סכרת עם פצעים בכפות רגלים הם שידוך גרוע.

אז...

מצאתי את עצמי בטרם,

עם זריקת הרדמה כשרופא פותח לי את הרגל ומחטת שם, כואב מאד מאד.

עכשיו אני עם אנטיביוטיקה לעשרה ימים.. אחרי זריקת טטנוס...

ועם המון תקווה שלא יסתבך יותר, הרי חג לפננו.

וכך כל התוכניות, ברחו להן.... 

אני לא יכולה ללכת לקנות מתנות...

לא להוריי לא להורים של אבא.

לא לאבא, ולא לאוּרי.

לא יכולה ללכת לספר...

אולי רק אעשה קצת צבע בבית.

פרינססה עם רגל למעלה....

הורידו ממני את הכנת הירקות לארוחת החג. ככה שאפילו את זה אני לא צריכה לעשות.

ביום החג תכננתי להזמין את הורי וכבר אמרתי להם ו....

עכשיו, נראה איך ארגיש.

ביום החג השני ראשית נלך לשמוע שופר,

אבא שלי יקח את אוּרי לבית הכנסת שלו, ויראה לו ויתן לו קצת שיעור ביהדות למתחילים.

ואחר כך אחותי הזמינה אותנו....

חג עמוס.

רק שהרגל לא תבגוד בי.

בקר טוב!