אני אמא

כי אחרי 45.5 שנים זכיתי

להיות אמא.

ולא סתם

אמא

אלא אמא של אוּרי.

(האמת נדמה לי שכבר כתבתי את זה אבל לא נורא...)

כשהיתי בת 16, בתיכון, למדנו בשיעורי ספרות (יוו כמה שאני שנאתי ספרות..)

את שירה של רחל "עקרה".

כבר אז דעתי שיבוא יום ויהיה לי בן שיקרא

 אוּרי.

ואני שחיכיתי לילד הזה כל חיי

הרגשתי את תחושת העקרה,

ידעתי שבני יקרא אוּרי.

והוא אוּרי שלי האוצר שלי,

שבעצם בשבילו ולכבודו אני כותבת את הבלוג הזה.

כדי שיום אחד יקרא אותו.

כדי שיום אחד ידע איזו חוויה מופלאה זו לגדל אותו.

שיראה אותו לילדיו (אוי אני הולכת רחוק..)

ושישאר לנו, המשפחה הקטנה שלנו זיכרון ומזכרת.

שבת שלום!