אני אמא

בדרך כלל הבלוג הזה הוא בלוג מלא אופטימיות אהבה ואושר.

ואכן.

אנחנו אופטימים אוהבים ומאושרים.

בזמן האחרון מאד קשה לי בעבודה. האמת שזה מתחילת השנה,

אני זועקת לעזרה ועזרה אין,

אני צורחת הצילו ... אבל מרגישה שמיד מפילים עלי עוד תיקים.

אני מרגישה שלי כבר אין מקום במערכת החינוך.

די, אחרי 22 שנים אין לי כוחות יותר.

לא להנחתות,

לא לתלמידים,

לא להורים שלהם,

לא לצוות ש"כאילו" הוא הכי בעולם.

לא להשתלמויות.

לא לכתיבה של תוכניות עבודה,

ובעיקר אין לי כוח להגיע הביתה הרוגה והרוסה.

מושפלת וכאובה (פיזית ורגשית),

חסרת סבלנות.

עם סוכר לא מאוזן.

כל זה כמובן משפיע על כל מה שקורה כאן בארמון שלנו.

אני חסרת סבלנות...

  אורי מגיב מיד.

  אבא מגיב מיד.

אני לא מריגשה טוב.

  אבא נלחץ מזה...

  אורי נלחץ מזה.

אני לא מתפקדת,

  הבית נראה בהתאם.

בסוף השנה אני יוצאת לשבתון.

אני כל כך רוצה לפתוח לעצמי דלת לעולם אחר.

כל כך רוצה לא לחזור למקום שלא טוב לי בו.

אילו רק היה לי כדור בדולח שהיה אומר לי -

היי תעשי כך וכך ותצליחי.

לאורי יהיה אוכל, לאוצר לא יחסר כלום.

אבל אין כזה, והדרך היחיידה זה לקחת סיכון.

ברור שאני צריכה ללכת-

לכבוש יעד חדש.

להיות טובה במשהו אחר.

הלוואי שידעתי במה.

הלוואי שידעתי שאכן אצליח.