אני אמא

דוד שלי, אח של אבא שלי,  נפטר אתמול.

מעל לעשר שנים הוא נילחם וניצח את הסרטן.

אתמול אחרי כמה חודשים קשים ויומיים קשיים במיוחד הוא נח.

יש משפחות שאין בהן קשר בין הדודים לאחיינים,

אצלנו, אמנם לא היינו בקשר הדוק, אבל בקשר תמיד היינו.

הדוד הזה שלי,

יש לו ארבע בנות כשאחהן נולד הבן- ארבע נסיכות ונסיך, ככה הוא ואישתו גידלו אותם.

לדוד הזה שלי,

יש נכדים ונכדות.

הדוד הזה שלי,

זכה בעיטור המופת במלחמת ששת הימים.

הדוד הזה שלי,

היה לי כאב שני כשחזרתי ארצה לבדי בגיל 14 מבוגוטה-שבקולומביה.

הדוד הזה שלי,

ידע לשמוח ולשמח.

הדוד הזה שלי,

סבל, כל כך סבל.

בערב החג אבי אמר לי שהוא אושפז בהוספיס.

מצבו לא טוב.

ביום שישי התקשרה אמי ואמרה לי, המצב מאד קשה.

לקחתי את האוטו ונסעתי להר הצופים.

ראיתי אותו שם, שוכב, חסר אונים, מונשם ומורדם, אפור כולו.

בנותיו ואישתו על-ידו...

ראיתי ובכיתי.

אבי ואחיי הגיעו, גם הם ראו ובכו.

חיבקנו את דודתי, חיבקנו את הדודנים...

וכי מה יכולנו לעשות?

(כן, אני ירדתי כל שתי דקות להביא מים.. לא שמישהו שתה, אבל לפחות הרגשתי שאני עושה משהו.)

אתמול אחר הצהרים הוא נפטר.

עכשיו הוא נח, לא כואב, לא מציק לו.

ההלויה היתה באחת לפנות בקר.

המון אנשים היו שם באחת ל פנות בקר.

דברו בשבחו.

סיפורו את שידענו, ולא ממש ידענו.

חיבקו אותו חיבוק אחרון.

דוד יקר שלי,

תמיד אזכור אותך,

את האהבה הרבה שהיתה בך.

את הקול החזק.

את כתב היד הגדול והעצמתי שלך.

את האמונה הענקית שלך.

את האהבת החיים שלך.

 עכשיו דוד יקר שלי תנוח.