אני אמא

הכותרת היא חלק משיר הפתיחה של סמי הכבאי...

ולמה אני מספרת את זה??

אז ככה,

הבקר אנחנו יוצאים מהבית, נכנסים לאוטו ומתחילים לנסוע,

פתאום פח אשפה בוער,

אמרתי לאבא,

הופס שריפה,

ואורי כבר התחיל להתרגש ולצעוק סמי סמי שריפה...

אבא נתן לאורי את הסלולרי שלו ואמר לו, בוא נחייג למכבה האש,

אמר לו אבא, תלחץ אחד אפס שתיים...

עוד הם מחייגים ואני רואה את הכבאית מגיעה.

הצצתי בשעון ושאלתי את אבא אם יש לנוו זמן,

אבא אמר זה בסדר, אני לא כל כך ממהר,

מייד עשיתי פרסה ונסעתי לעבר הפח הדולק,

חנינו את האוטו והורדנו את אוריקי לראות את הכבאית,

הכבאיים, הצינור הגדול איתו הם מכבים את השריפה...

הילד היה בעננים,

ואז אמרתי לכבאי שיש פה מעריץ נילהב של סמי הכבאי.

הכבאי חייך,

ואורי היה מאושר.

ניצלתי את ההזדמנות, ושאלתי אם אפשר לבוא לביקור בתחנת הכיבוי,

הכבאי אמר שאפשר גם אפשר,

לא היה מאושר מהבן שלי בכל העולם כולו.

אחר כך חשבתי על זה שאנחנו הורים  פסיכים...(קצת)

לעשות פרסה, לרוץ אחרי הכבאית והכבאים,

רק כי הילד אוהב מכבה אש.

רק כדי לגרום לו שמחה.

רק כדי לתת לו עוד חוויה נחמדה.

ביננו החיוך והאושר היה שווה את זה.