חזר לו אורי אתמול מהגן, שמח וטוב לב.
מיד חבש את קסדת הספיידרמן שלו.
נעל את הקרורקס הסגולות.
לקל את המים מהתיק של הגן, ואמר לי...
אמא אני רוצה לצאת למגרש משחקים עם האופניים.
האמת לא היה לי כוח...
אבל אחרי שהילד אירגן את הכל כל כך יפה, לא יכולתי לשבור את ליבו ויצאנו החוצה.
נסע אוריקי עד מגרש המשחקים, אגב, הוא נוסע ממש יפה ומדבש נהדר רק להתחיל צריך עוד לעזור לו.
הגענו לשם לא היו ילדים ואוריקי קצת התאכזב, אמרנו לא נורא בטח עוד מעט יבאו עוד ילדים.
התגלש אורי במגלשה טיפס עליה ....
ואז בקש ממני לרדת מהצינור כמו סמי... (הכבאי)
ירד פעם ירד ורץ לכבות שריפה דמיונית.
ירד פעם שניה ורץ... ונפל.
כנראה שעיקם את הרגל.
אוריקי התחיל לבכות,
לקחת אותו אלי ואמרתי לו שנעלה הביתה....
נטפל במכה.
אבל אורי כבאי אמיץ שלי,
רצה להמשיך לכבות שריפות דמיוניות, ולחלץ אנשים דמיונים בכבאית האופנים שלו....
ככה שיחקנו עוד קצת עד שהכאב היה מאד חזק.
עלינו הביתה...
לקחתי ביד אחת את אוריקי (14 ק"ג)
וביד השניה אופניים (לא יודעת כמה הם שוקלים)
והגענו הביתה.
מרחתי לו טראומיל.
ואכן הכאב בכף הרגל עבר, או כך לפחות הילד אמר.
אבל, אז הוא טען שהברך כואבת לו... מאד מאד כואבת.
אבא לא היה בתל-אביב והאוטו איתו...
מה עושים???
בנתיים הילד בקש פנקייק.
אבל לא הוא ללא רוצה לעזור לי (נורה אדומה....)
חיכיתי קצת, וחיכיתי עוד וכשכבר חשבתי ללכת לטרם,
ירדתי לשכן שלי שהוא נהג מונית בתקווה שיקח אותי לשם, (בתשלום כמובן.... אני לא כל כך אוהבת מוניות..)
האיש לא היה בבית.
אישתו עלתה וחבשה לאוריק את הברך.
וככה אורי נרדם .
בלילה הוא התעורר מספר פעמים, בבכי.
הצטערתי שלא לקחת אותו לטרם. לפחות היתי נרגעת.
בבקר הוא קם, אומר שמרגיש בסדר, אבל...
כולו פורח, אדום לגמרי ומגרד נורא.
(לא יודעת מה הקשר..)
ללכת הוא לא מצליח.
הלכנו לרופא, היא שלחה אותנו לצילום.
וראתה את הפריחה, שוב תחקרה אותנו,
מה אכל? במה שיחק?
הקו המנחה בין שתי אפיזודות האלרגיה הן המכה... הטראומיל...
האם הילד אלרגי לזה???
לא יודעת.
לקחנו את אורי לצילום, אמרתי לפקידה זה הפציינט ואנחנו ההורים המותשים, אוריקי מיד התערב ואמר,
לא אני לא מתיש את אבא ואמא, הם מתישים אותי...
כמובן שהוא עורר צחוק בקרב כל יושבי המרפאה.
בצילום נמצא ש:
תודה לאל שבר אין.
מה שכן המכה חזקה, וצריך לנוח
אורי ולנוח... משהו הצחיק אותי כאן......
כרגע הילד סוף סוף ישן, אחרי מנת פנסטיל. ועייפות יתר מכאב בכי והשתולליות.
מסקנות:
1. לא יורדים למגרש משחקים עם קרוקס!
2. תמיד אבל תמיד, אני צריכה להקשיב לתחושות הבטן שלי, שאמרה קחי את הילד לטרם.
3. בכל זאת אוריקי הוא בן... והוא משתולל ומתנהג כבן.
אני כנראה צריכה להשלים עם נפילות ופגיעות.
השבוע האחרון אורי הגדיל לעשות,
יום ה' שעבר התקף אלרגיה.
יום ב' וירוס בטן עם שילשולים נוראיים.
ואתמול, נפילה.
נראה לי שגמרנו את המכסה שלנו לחצי שנה הקרובה.
לפחות
רק נחת.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי