אני אמא

מי שזוכר את  אירועי האלרגיה של אורי מלפני חודש בערך,

יכול לשאול את עצמו -

נו מה נגמר עם זה.

אז ככה,

בחנוכה היינו אצל רופאה מומחית לאלרגיה,

והיא שלחה אותנו לעשות בדיקות דם ולחזור אליה עם תוצאות.

עד היום לא הלכנו,

למה??

ככה...

כי אבא בכלל הדחיק את עיניין ביקות הדם,

ואני נלחצתי מזה שיכאיבו לאוצר שלי,

אבל,

צריך לעשות... הרי אין לנו חשק לעוד אירוע אלרגי עם חדר מיון...

בבקר אמרתי לאוצר שנלך לבדיקת דם,

והוא הרי אמיץ,

ואמא תהיה איתו, וגם אבא...

וכך היה.

הלכנו,

בהתחלה הילד לא ידע מה יהיה...

ושוחח בכייף עם האחות,

והיא התלהבה ממנו,

(נו, באמת איך לא הוא הרי ... הכי בעולם)

ואז ראה הילד את המחט,

והחל לבכות,

ואני כמעט בוכה איתו יחד אבל מעודד אותו ומזכירה לו שהוא גיבור ואמיץ.

איזה שמונה מבחנות מלאו לאוצר שלי.

והוא יושב עלי, אבא מחזיק לו את היד (הפעם הוא לא השתפן...)

ואומר לאחות בבכי,

"אני לא אוהב את זה, זה לא נעים לי"

... וזה עשה אותי עצובה כל כך עצובה.

אחר כך עוד עשו לי בדיקת דם...

לי לקחו רק שתי מבחנות,

טענתי שזה לא פייר שיקחו ממני דם ולא יכאיבו ככה לאוּריקי שלי.

אחר כך כשהכל נגמר לקח לו עוד זמן להרגע,

אפילו א המדבקה שנתנה לו האחות הוא לא רצה.

נסענו לגן,

כל הדרך הוא עוד ילל,

איך שנכנסנו לגן והוא ראה את החברים הוא התחיל לרוץ ולשחק,

הבנתי שזה כבר לא כואב.

עכשיו כשהבאנו אותו מן הגן,

שאלתי אותו עם הוא זוכר איפה היינו בבקר,

הילד כבר שכח.

אבל,

אני כל הזמן שומעת את הקול שלו האומר לאחות...

"זה לא נעים לי אני לא אוהב את זה." 

מאוחר יותר...

עכשיו הילד שלנו עם חום, וכב על הספה חסר כוחות.

ובנוסף לכל הרופאה שלנו, שאותה הוא אוהב צאה לחופשה לשבועיים.

אוף שיהיה כבר גשם שיעיף את כל הוירוסים האלה מכאן