אני אמא

בשבוע שעבר היתה לעדנה  חברתי היקרה לי יומהולדת.

חגגו לה בבית שלה בו עכשיו גרים הוריה,  לאחר שהיא עברה לחיות עם בנזוגה.

הגעתי לשם,

אחרי שהמון שנים לא היתי שם, מען האמת בערך שש שנים,

התגעגתי לבית ההוא.

אמרתי להורים של עדנה-

המון עברנו כאן יחד,

בכי,

וצחוק,

עצב,

ושמחה,

הרבה שעות של שיחות נפש,

הרבה שירים תורגמו  מספרדית לעברית,

הרבה ארוחות טיפשיות.

הרבה דיוניים פילוספיים על מהות העולם,

וטיפשותם של גברים....

הרבה כאבי לב,

הרבה דמעות...

ואז אמר אביה של חברתי שהוא מקווה שהעצב הבכי והדמעות כבר אינם,

ושעכשיו רק שמחה וצחוק בחיינו.

חשבתי על זה.

וכן...

את העצב הכבי והדמעות לקחו אוּרי שלנו והראל שלהם..

ברגע שהילדים האלה נולד, החיים פשוט אחרים.

במקומם, יש לנו,

דמעות של התרגשות,

דאגות...

בכי כשקשה להם.

ואת הידיעה ששני הקטנים האלה הם מהפכניים,

הפכו לנו את העולם להרבה יותר מלא הרבה יותר מיוחד.

בעיניין בדאגה...

אוריקי עם חום כבר מיום שלישי שהזעיקו אותי לגן,

באחת לפנות בקר הוא שבר את מחסום ה-40 מעלות...(היה לו 40.2)

רופא מביקור בית ראה אותו כבר ביום ג' והיום ראתה אותו הרופאה הקבועה שלנו.

שנהם אמרו הכל נקי הכל בסדר...

שפעת.

שתיה מנוחה אקמולי (במקרה שלנו אדוויל לילדים) ויעבור.

אתמול הייתי איתו בסופר, לקנות ירקות למרק,

הוא היה סמרטוטי לחלוטין...

אבל את חוש ההומור לא איבד ושאל את הקופאית,

אם יש לה בחנות סבלנות....

כי אין לו סבלנות להיות בריא.

(השיר הרי אומר "סבלנות לא קונים בשום חנות...")

והילד די התאכזב כשהקופאית שחוש הומור כנראה לא הצד החזק שלה,

לא צחקה אלא ענתה לו בשיא הרצינות שבחנות שלהם אין סבלנות....

זהו.

כרגע הוא מול הטלווזיה, חצי ישן חצי צופה בסמי... (הכבאי...)

מחכים שיעבור, שבוע בלי אנטיביוטיקה או 7 ימים עם אז אוריקי יחזור לעצמו.

יום טוב!