אני אמא

הגענו אתמול למודעין לבקר את סבא וסבתא.

ומיד סבא שלף מהארון כבאית גדולה גדולה.

החיוך של אורי חצה יבשות, האושר בעיניים היה עד השמים .

והוא הלך להגיד תודה ולתת נשיקה לסבא וסבתא.

סבא אמר לאוריקי  זה סבתא בחרה לך.

ואז פתחתנו את המתנה...

צריך לשים סוללות, (אוי אוי כבר שמעתי את הרעש עוד לפני שזה בכלל התחיל )

גם לזה היה סבא מוכן.

מיד הושמו הסוללות במקומן והרעש התחיל ברחבי הבית.

סירנות בארבעה או אולי חמישה צלילים...

אורי היה בעננים.

רץ ברחבי הבית אחרי הכבאית, שכשנתקע באיזה רהיט הסתובבה...

וכל הזמן משמיעה סירנות.

אוריקי שיחק ושיחק ובשלב מסויים בקשנו שיפסיק,

והוא ילד מתוק שלנו הפסיק.

כשסבא הלך לנוח הוא אמר עכשיו סבא נח, כשהוא יתעורר אני אדליק.

והבקר, הוא קם ישר אל כבאית,

מזל שאבא עוד ישן אז היתה לי עוד איזו חצי שעה של שקט.

ואני???

כל כך שמחתי  בשבילו,

ויחד עם זאת שאלתי את אמי, אם היא באמת רוצה להחזיר לי על הרעש שאני עשיתי להם.

יש סיפור במשפחה על אקורדיון שקנו לי,

ואני בארבע לפנות בקר התחלתי לנגן עליו...

להגנתי אגיד שהיתי בת 3 או 4,

ואז הורי לקחו לי אותו ועד היום אין לי מושג מה קרה איתו....

ואמא היקרה שלי אמרה לי-

לא, אורלי, רק רציתי שיהיה לילד כיף שהילד ישמח.

כבאית ללא צלצים היתה יותר זולה... אבל, רציתי שאוריקי ישמח.

אמא אני יודעת,

ואני כל כך אוהבת אותכם.

ומתושבי מודיעין והסביבה אני מבקשת סליחה באופן אישי על כל רעש הכבאיות בערב שבת...

זה היה אורי שהתלהב כל כך מהמתנה שסבתא שרה וסבא אהרן קנו לו.