אני אמא

ביום חמישי שעבר היינו באיבחון של מרפאה בעיסוק.

אוורי לא מחזירק טוב את העפרון.

ואני דאגתי, אני הרי יודעת מה זה עלול לגרום אחר כך, בבית הספר.

בקיצור בקשנו ללכת לאיבחון, הגננת מלאה את הטופס, גם אנחנו מילאנו,

וביום חמישי היה היום הגדול,

אני המבולבלת, היתי בטוחה שזה ביום רביעי,

כבר דברת  עם הגן שאבוא לקחת אותו מוקדם וארגנתי הכל...

רק ברגע האחרון שמתיל ב לתארך.. 10/2/2011 היה כתובלי ביומן.

נו, טוף ארגנתי שוב הכל מחדש ליום חמישי,

כמובן שאורי התאכזב שלא באתי לקחת אותו מוקדם כמו שאמרתי לו...

ושמח שכן באתי ביום חמישי.

הלכנו למרכז להתפתחות הילד של מכבי פה בירושלים,

המקום יפפה, מותאם כל כך לילדים, ממש נחמד.

קיבלה אותו מרפאה בעיסוק, שוחחה עם אורי,

- בן כמה אתה?

- אני בן שלוש ושמונה חדשים.

- מה אתה אוהב לעשות?

- יצירה ולשחק בספינה בגן, אני גם אוהב לשחק בסמי הכבאי..

-למה באת לכאן...

אורי לוקח לורד, ומראה לה איך שהוא מחזיק..

- תראי ככה אני מחזיקאת העיפרון וזה לא טוב.

-מי אמר לך??

-אמא...(כולי בושה....)

וככה שוחחו, מה שהדהים אותי זה שאוריקי לא התבייש.

ואז היא נתנה לו לבנות בקוביות, ובקשה לבנות אחריה מה שהיא בנתה.

ולצייר.

אוריקי שיתף פעולה מקסים.

במקביל שוחחה המרפאה בעיסוק גם איתנו.

ואז היא אמרה לנו, הילד בדיוקאיפה שהוא צריך להיות,

הפער המאד גדול הוא בין האינטלגנציה שלו והיכולת הורבלית שהיא של ילד בן-6

לאומת היכולת הפיזית שמתאימה לילד בן שלש ומשהו.

היא אמרה לנו שטוב שבאנו ככה היא יכולה להרגיע אותנו...

אחר כך הלכנו לבית קפה, אורי בקש פסטה עם קטשופ....

הזמנו והוא בקש מהמלצרית לראות איך מכינים את הפסטה,

והיא היתה כל כך חמוד ונתנה לאורי להכנס למטבח ולראות...

תודה למלצרית ב"ללוש" ברחוב הגריפס בירושלים.

בדרך חזרה, במקום להיות  מאושרת שהכל בסדר, שאורי נמצא במקום בו הוא צריך להיות,

ישבתי וחשבתי לעצמי...

בטח יש משהו אחר שלא בסדר...

פתאום,

תפסתי את עצמי ואמרתי,

איזו טיפשה שאני, במקום להיות מאושרת, במקום לשמוח את מחפשת לעצמך דאגות.

ממש טיפשות.

יום נהדר!