אני אמא

יום הזיכרון הוא תמיד יום קשה לי.

היתה צפירה, לפני כן הכנתי את אורי שתהיה צפירה,

הוא עמד על ידי, עם ראש מורכן,

כי ככה נעמי ואמנון לימדו בגן.

הסברתי לו שאנחנו זוכרים את החיילים האמיצים,

והוא הוסיף ואמר,

הם נלחמו באויבים שלנו וניצחו.

רציתי לצעוק, נצחו???? לא בטוח,

הרי הם לא חזרו משם.

אבל אורי רק בן -4 (או כמעט 4...)

אז חיבקתי אותו חזק, ואמרתי לו שאני אוהבת,

ובלב התפללתי שהוא לא יכיר מלחמות ואויבים ,

שהכל ישאר במסגרת המשחקים שלו בגן.

לנאומים והטקס עצמו כבר לא היתה לו סבלנות...

חיבקתי אותו והוא הלך לישון.

בטלוויזיה הטקס מבריכת הסולטן,

ואני יושבת על הספה ובוכה יחד עם השירים.

מחר אלך להר הרצל,

אהיה שם עם אבא שלי ואחיי ושני האחיינים שלי.

השנה אבי שם לבד, אחיו כבר אינם איתנו,

נפקוד את קברו של אח של אבא שלי- דוד שלי, שנהרג במלחמת השחרור.

אח שאותו לא זכיתי להכיר.

בכל שנה אני בבית ספר ביום הזה, השנה יש לי את הזכות להיות ע"י קברו.

מחר אורי ילבש ג'ינס כחול וחולצה לבנה וילך אל הגן.

את החלונות קשטנו בדגלים,

כמו שאורי אמר, צריך לקשט את ארץ ישראל לכבוד יום ההולדת שלה.

לו יהיה לו יהי כל שנבקש לו יהי.

(זה השיר שכרגע מושר בטלוויזיה מבריכת הסולטן)