או אולי באיך להודות בטעות...
שכבתי במיטה עם הנייד.
אורי היה על-ידי וקרא ספר לכלבלבי.
ואז הוא קם, לקח עט והחל לכתוב בתוך ספרשל שלקחנו מאחי לקרוא.
מאז שאורי היה פצפון אמרנולו שלספר מתייחסים בכבוד,
לא עומדים עליו, לא זורקים אותו ולא מקשקשים בתוכו.
כעסתי עליו, אורי החל לבכות.
בכי כזה מכל הלב.
לקחת אותו אלי והרגעתי אותו.
הסברתי לו שזה לא ספר שלנו, וגם אם אם זה היה שלנו לא מקשקשים בספרים.
ואז אבא בא הביתה, וראה את אורי עם עיניים דומעות.
שאל אותו אבא מה קרה??
ואורי לא רצה לספר,
שאלתי עם הוא צריך עזרה בלספר לאבא.
אורי הני בראשו,
ואז עזרתי לו, שאלתי אותו מה הוא עשה לא בסדר?
והוא לא ענה,
שאלתי אותו האם הוא בר חלון? האם הוא שפך מים על הכביסה?
ועוד כאלה שאלות... לכולן ענה לא,
בקשתי שבכל זאת יספר לאבא,
אבל היה לו קשה.
אז אני אמרתי לאבא....
אבא ענה שלא בסדר שהוא קשקש בספר אבל זה לא נורא, נספר אחי,
ואם הוא לא יסלח לו, אז נקנה ספר חדש...
רק אז הסכים אורי לומר,
"אבא אני קשקשתי בספר"
חיבקתי אותו ואמרתי לאורי שהוא ילד מאד אמיץ, הוא הצליח להתגבר על הפחד וספר מה שעשה.
ושאנחנו אבא ואמא תמיד רוצים שהוא יספר לנו כי ככה נוכל לעזור לו ככל יכולתנו..
היה חשוב לי שהוא ידע שהוא צריך להגיד ולספר לנו.
היה חשוב לי שהוא ידע שאנחנו שם לעזור.
היה חשוב לי שאוריקי יבין מה שעשה.
אגב, מה שהוא עשה בספר זה רק קן קטן בצבע שחור בעמוד האחרון של הספר, העמוד הלבן..
חשוב לדעתי לדעת להודות בטעות, לקחת אחריות, ולדעת לבקש עזרה ולסמוך עלינו שנדע לעזור לו.
ערב נהדר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי