אני אמא

יום שישי, נסענו למודיעין להורי.

אוריקי שיחק בכל מיני משחקים,

אחר כך ישב לראות טלויזיה, תוכנית ועוד אחת ועוד אחת...

די אמרתי בוא נצא קצת למגרש המשחקים.

לקחנו את

הקורקינט שאורי קיבל מסבא וסבתא ליומהולדת,

קסדה,

דלי וכילים לחול,

ומים ויצאנו למגרש המשחקים.

אורי נסע בקורקינט, מרגש היה לראות אותו נוסע כל כך יפה.

שיחק ובנה דברים בחול.

ואז אבא חזר מהביקור אצל אח של אורי.

אורי בקש ממנו לעזור לו לטפס על המגלשה הגבוהה.

גבוהה הכוונה באמת גבוהה, משהו כמו 3 מטר.

אורי כבר עשה את זה כמה וכמה פעמים.

אני ישבתי לי בצד מתפעלת ויחד עם זה די חוששת

מאיך יפה הילד מטפס כל כך גבוהה בלי פחד.

ואז, כשאבא כבר לא יכול להחזיק אותו, אורי עזב את הידיים מהסולם.

וצנח למטה...

צנח על החול, אבא ניסה לעצור אותו ולא הצליח.

אבא נורא נבהל, גם אני נבהלתי ורצתי אליהם.

ראיתי שאורי בוכה, ראיתי שהוא מזיז רגלים וידיים.

הרמתי אותו וחיבקתי אותו חזק ח זק.

אמרתי לו שהוא נפל מגבוהה גבוהה.

ושהוא מאד נבהל.

וגם אנחנו נבהלנו (איתנו כל ההורים האחרים במגרש המשחקים).

חיבקתי אותו , ובראש חשבתי...

אם הוא שרד הריון כל כך מטורף, הוא ישרוד גם את זה.

ונזכרתי שלמדתי שעדיין בגילו העצמות מאד רכות,

אז חשבתי עם כך הסיכוי שהוא שבר משהו קטן יותר.(מחר אני אשאל ואבדוק עם זה אכן כך...)

לאט לאט אורי נרגע, ילדה חמודה הציע לו דובונים והוא לקח, עוד סימן שהכל בסדר,

איכשהו האמנתי שהגוף שלו יודע מה נכון ומה לא...

הלכנו להורי הביתה אמא של אמרה, כדאי שיראה אותו רופא...

נסענו לטרם במודיעין.

כמה זמן והכניסו אותנו...

בדקו חום ולחץ דם.. עשו בדיקת שתן,

ואחר כך ראתה אותנו רופאה.

מה שמצא חן בעיני זה שהיא פנתה אל אורי ודיברה איתו, ואורי כמובן ענה לה,

רק אחר כך שאלה אותנו לאישור והוספת פרטים.

נשלחנו לצילום גב ואורי סיפר לרנטגולג מה קרה...

הצילום היה תקין.

מה שהטריד את הרופאה זה הגובה שהוא נפל ממנו, וזה שכאבה לאורי הבטן.

אבל,

בטרם האולטרא-סאונד לא עבד,

ולכן היא בקשה שנלך למיון כדי שיעשו לילד בדיקה נוספת.

אורי לא היה מרוצה מהעיניין, הוא רצה לחזור לסבתא וסבא לעשות קידוש וקבלת שבת

ולאכול אצל סבתא וסבא.

הגענו להורים, אורי כבר הרגיש ממש טוב.

חיכינו שסבא יחזור מבית הכנסת.

עשינו קידוש אכלנו,

אורי אכל מצויין והיה מקסים כתמיד.

אורי עוד דיבר עם בן הדוד שלו ואמר לו,

"שחר,  אני נפלתי מהמגלשה, כנראה לא עליתי טוב, בפעם הבאה תלמד אותי כדי שלא אפול עוד פעם"

חשבתי לעצמי, איזה גיבור למרות שהוא נפל הוא רוצה ללמוד ולעשות זאת שוב..

יש לי מה ללמוד מהילד.

החלטנו שניסע הביתה ונראה מה הלאה.

בלילה הוא ישן מצויין,

וקם מקסים כתמיד.

בראש שלי כ ל הזמן הדהד המילים הגובה, פגיעות פנימיות...

בבקר,

החלטנו נלך להבדק.

וכך מצאנו את עמצנו בהדסה הר הצופים,

עם ילד חייכני וחמוד, ששמח לספר מה קרה לו, לכל מי ששאל אותו.

שוב בדקו את כל המדדים, עשו בדיקה נאורולוגית. והכל תקין.

אבל שוב מה שהדאיג זו הנפילה מגובה כל כך רב ( משהו כמו 3 מטר)

אז שלחו אותנו לאולטרא-סאונד,

סיפרתי לאוריקי שכשהוא היה לי בבטן עשו לי המון אולטרא-סאונדים וזה בכלל לא כואב.

זה רק קר וקצת מדגדג.

אורי לקח את כלבלבי ושם אותו תחת החולצה ואמר,

טוב אם יבדקו אותי, יגלו שיש לי כלבלבי בבטן....

ברגע האמת הוא הוציא את כלבלבי...

גם האולטרא-סאונד היה תקין.

וכך אחרי שהבטחנו לחזור אם תהיה איזו בעיה שוחררנו הביתה.

כרגע הילד כאן משחק עם אבא שלו בכדור, ולא רוצה בשום אופן ללכת לגן משחקים.

אני משערת שצריך לתת לטראומה להרגע....

כמה טוב שזה נגמר ככה.