אני אמא

אתמול בבקר קיבלתי טלפון מנעמי הגננת של אורי,

היא סיפרה לי שאחר הצהרים הנכד שלה,

שהוא ילד בגיל של אורי וגם נמצא איתם בגן,ישאר אצלם אחר הצהרים.

האם את רוצה שאורי יצטרף אליו, נלך יחד למגרש משחקים ונשחק לנו בכייף בבית.

שאלה אותי נעמי.

אני אחר הצהרים עבדתי,

נעמי מיד אמרה אני אקח אותו מהגן אלי ויהיה בכייף, אחר כך מאוחר יותר אביא אותו הביתה.

אכן כך היה,

אמנם שכחתי להגיד לאבא והוא הלך לקחת את אורי, מהגן אבל זה כבר סיפור אחר.

הבית היה כל כך שקט אחר-הצהרים.

אבא הלך לנוח, ואני עבדתי...

דייגו לא צייץ, וחבורת איינשטין לא שרה...

שקט בבית.

כשסיימתי לעבוד התקשרתי לנעמי, ושאלתי אם הכל בסדר, ואם לבוא לקחת את האוצר שלי.

הכל בסדר אמר אמנון, הם נהנים, ושאל את אורי אם כדאי שאמא כבר תבוא.

אורי אמר שכן, שאמא תבוא.

לקחנו את האוטו ונסענו לביתם של אמנון ונעמי.

אורי סיפר שהיה לו כייף.

הם היו במגרש משחקים, וקטפו תרמיל יפה.

הם טיפסו כמו חיילים על טבעות, והלכו על קורה.

ואר כך הלכו עד הבית ברגל והיה מאד מעייף.

ואחר כך הם צפו קצת בטלוויזיה, ואכלו טורטיה עם קוטג' חביתה ועגבניה...

אורי סיפר שהיה לו כייף, אבל הוא קצת כעס על הנכד של נעמי, כי הוא לא שיתף אותו,

ולא אירח אותו יפה.

הסברתי לו שככה זה עם חברים, לפעמים רבים ואחר כך משלימים.

ובסוף אוריקי אמר, אני רוצה עוד פעם ללכת לחבר אחרי הגן....

הוא הגיע הביתה כל כל עייף. ישר אמבטיה, סיפור, ולמיטה.

אתמול כמעט לא הרגשתי את הילד.

לי היה מוזר.

מאד מוזר בלעדיו בבית. החזקתי את עצמי חזק חזק לא להתקשר ולבלבל במוח.

הרי ידעתי שהוא בידיים מצויינות.

קשה לי לשחרר ואני צריכה ללמוד.

נעמי גם אמרה לי שהיא התפלאה שלא התקשרתי...

ושכל הכבוד לי.

אז עכשיו אחרי שראיתי שזה כל כך כייף לו, אני מאד אשתדל שאחת לכמה זמן הוא ילך לחבר או יזמין אליו חבר,

ויהיה איתו.

אניממש צריכה ללמוד להעשיר לאוריקי את הצד החברתי.

בקר טוב!