אני אמא

ולא כי לא היה מה לכתוב,

אלא פשוט ... המוזה לכתוב ברחה.

אז מה היה לנו,

היינו כל המשפחה, הורי אחיי אחותי הילדים בני הזוג ואנחנו בסוף שבוע במקום מקסים שנקרא טרקלין הנמצא במושב ליבנים.

היה כל כך כייף!!

אורי כל כך נהנה להיות עם כל הילדים, בבקר הוא התעורר מאד מוקדם,

 ושאל אותי "אמא כבר בוקר??"

עניתי לו שעוד לא ממש, אז הוא ,

אמר אויש חבל ריציתי כבר לשחק עם כל ילדים, סובב אתהראש לצד השני ונרדם.

שם גם חוינו את חווית הכינים הראשונה... ואני כמובן נלחצתי מאד.

אפשר לחשוב שאורי הוא הילד הראשון בארץ שכינים טיילו לו על הראשו.

ובעיקובותיי גם הוא כמובן נלחץ מאד.

בדרך מליבנים לירושלים עצרנו בגן-גורו, היינו שם כשאוריקי היה קטן, ועכשיו חזרנו לשם שוב.

הילד היה בעננים, כל כך נהנה להאכיל את הקנגרויים, ללטף ולטפל בעיזים, לרוץ ולהנות.

כל כך כייף איתו.

באמת מקום מומלץ לילדים...

חזרנו הביתה, הייתי צריכה לנקות לאורי את הכינים מהראש, ואני ממש אבל ממש לא ידעתי איך עוים את זה,

טוב שיש לי שכנה שכבר גידלה 3 בנות מקסימות...

בקשתי ממנה עזרה, והיא באה, ובסבלנות אין קץ נקתה לאורי את הראש.

והוא כזה ילד חמוד עמד ובקש מידי פעם הפסקות....

ואז רץ למחשב לשחק כמה דקות.... ושוב חזר להמשך הטיפול.

עכשיו כבר אין כינים, ובכל יום ש טקס שלם סביב המסרק הסמיך.

ביום ראשון כשהלכנו לספריה הוא בקש שוב את הספר,

"הכינה נחמה"  של מאיר שלו.

עכשיו הוא יושב יום ויום ומסתכל על נחמה, והביצים, ומספר לי את הסיפור בערך מליון פעם.

ותודה רבה לדניאלה השכנה הכי בעולם על העזרה במבצע כינים!

זהו אני חייבת להתארגן.

יומטוב לכולם!!