אני אמא

אתמול הלכנו לשיעור קפוארה,

הגענו מוקדם, ואורי עם חבריו לחוג שגם הם הגיעו מוקדם שיחקו בתופסת.

הם היו שלושה בנים חמודים, אורי ועוד שניים שגדולים ממנו.

הגדולים שאלו את אורי מה הוא רוצה להיות ואורי בחר להיות התופס,

הוא רץ אחריהם ורץ, ולא הצליח לתפוס אותם.

בשלב מסויים הוא בא אלי ובקש שאעזור לו,

אמרתי לו ש... זה משחק שלו ושל החברים ואני לא יכולה להתערב,

הגדולים באמת ניסו לעזור לו אבל...

לא ממש הלך.

הגיעו עוד ילדים קטנים כמוהו,

ואורי מיד שיתף אותם במשחק, ויתר על לתפוס את הגדול והתחיל לרוץ אחרי הקטנים יותר.

וכשתפס אותם בשמחה,

אחר כל הוא שוב ניתפס,

והחליט שוב לרוץ אחרי הגדולים, ושוב הוא לא הצליח....

ואז הוא החליט לעשות מזה משחק אחר, והחל לרוץ בכל מיני צורות, בזחילה בהליכת שש, בהליכה על ארבע...

אז כבר המשחק היה שונה.

ראיתי אורי, שמשחק עם ילדים גדולים ממנו,

מאד רציתי ללכת לעזור לו, אבל החזקתי את עצמי, שיתמודד לבד, והוא הצליח,

הייתי גאה, בן, הוא היה גאה בעצמו.

שוב הוכיח לי שהוא יכול להתמודד נפלא לבד, שיש לו המון המון כוחות,

ובעיקר שאני צריכה לסמוך עליו.

ערב כייפי!