אני אמא

ביום חמישי היה הטיז'אדו.

היה מרגש מאד.

לאוריקי היה קצת קשה, כל כךהרבה אנשים והמון התרגשות והוא לא בדיוק ידע מה הולך לקרות,

וכל זה בילבל אותו.

בהתחלה אוריקי לא רצה לעלות לבמה, ולא הסכים לחלוץ סנדלים.

לאט לאט בעזרה של גאטו, ועוד מדריכה תוך בקשה שאני אהיה איתו על הבמה הילד עלה.

עודדתי אותו, אמרתי לו שהוא ואלנצ'י אמיץ שלי, שהוא גיבור ואלוף.

אמרתי לו שאני יודעת שהוא יכול להתגבר על הקושי,

וזה עבד,

אמנם אני ישבתי כמעט כל הטקס על הבמה, בצד...

אבל אוריקי השתתף, וניהל משחקים עם בני הזוג שלו,

הטקס היה מחולק ל-3 חלקים:

1. משחקים של הקטנים אלה מול אלה, משחקים של הילדים הגדולים יותר ואחר כך של המבוגרים המדריכים.

2. קבלה של החגורות, כשאורי קיבל חגורה עם שני גדילים צהובים - ילדים מקבלים בקפוארה אבאדה חגורות צהובות.

    על-פי הפילוסופיה שלהם ילדים הם כמו זהב יש לשמור עליהם לגונן עליהם ולטפח אותם, כי מהו המורה ללא תלמידים.

    אהבתי את ההסבר הזה.

3. משחקים של הילדים הקטנים עם המסטרים הבוגרים. הגדולים בכל כך הרבה רגישות וכבוד התגוששות עם הקטנטנים האלה.

ההופעה של המדריכים הבוגרים היו ממש מרשימות ויפות, איזן שליטה בגוף איזו גמישות.

מיום חמישי אורי מסתובב כמו טווס, גאה בעצמו ובחגורה שלו,

הוא הלך איתה לגן וסיפר לכולם על החגורה ועל משמעות הצבעים.

הואלקח אותה לסבא וסבתא...

והוא גאה בעצמו כל כך.

אני שמחה שהוא הצליח להתגבר על הפחד והחשש,

אני שמחה שיכולתי לעזור לו, וללמד אותו שכשיש איזה קושי לא בורחים ממנו

אלא נעזרים במי שמאימנים בו וסומכים עליו,

ומתגברים.

ואורי שלי הצליח,

הוא באמת ואלנצ'י שלי.

אני כל כך רוצה שהוא ימשיך עוד שנה, הוא בנתיים לא רוצה.

ננסה לשכנע אותו...

די בצדק הוא רוצה משהו אחר,

אני אוהבת את הקפוארה כי זו גם שיטת לחימה, גם מידה מסויימת של ריקוד.

גם עבודה על מוטוריקה...

גם מוזיקה ברזיאלית מקיסמה.

ויחד עם זו זו הביחרה שלו,

אנחנו נציע לו כמה חוגים ונראה מה האוצר יבחר.

שיהיה קריר!!!