אני אמא

הגן של אורי ממוקם אחרון באשכול גנים, כאן ע"י הבית.

כדי להכנס  לגן, עובים את השער עם השומר החביב, ויורדים עד למטה.

מידי פעם אורי עושה לנו הצגה שלמה בפרידה בגן.

בוכה ונדבק אילנו.

אנחנו עוזבים אותו בוכה, הוא עומד בחלון ובכל פעם שרואה אותנו הוא נזכר שהוא בעצם בוכה,

וחוזר לבכות.

אמרתי לאוריקי, בפעם הבאה שאתה מתבכיין נדבק ולא נפרד כמו שצריך,

אתה תרד לבד לגן, נראה לנו שזו תגובה הגיוני למצב...

בתחילת השבוע שוב היו הצגות,

למחרת אבא לקח את אורי לבד בבוקר ונפרד ממנו למעלה בשער.

היום לקחנו את הילד לגן, הדרך לגן תמיד מאד כפיית, אנחנו משוחחים,

אורי משוחח עם כל החתולים בדרך,

הבוקר ראינו גור חמוד ואורי הסביר לו בחתולית איפה אמא שלו...

אותה הוא ראה, או לחפות חשב שראה, בקותיים קודם.

נחזור לעיניננו,

בדרך שאלתי את אורי עם הוא רוצה לרדת לבד לגן או שניקח אותו,

אורי אמר לבד...

התחיל לרוץ לעבר הגן, ו"נפל" או נכון יותר הפיל את עצמו,

אורי קרא לנו לבוא לתת לו נשיקה, באנו,

אמרתי לאורי , כל הכבוד לך שהלכת עד כאן לבד,

הוא בקש להמשיך לבד.... וממש פתח הגן, נפל שוב.

ירדנו אליו,

אמרתי לאורי,

אין צורך שתיפול אם אתה רוצה שנבוא, מספיק שתקרא לנו...

מצד אחד הוא רוצה להיות עצמאי ולרדת לבד לגן,

מצד שני עדין קשה לו...

ואני הרגשתי, הנה הילד שלי גדל, הוא כבר לא זקוק לי כבעבר.

מצד אחד זה יופי של הרגשה,

מצד שני...

זה קשה.

ומצד שלישי,

אני בגילי המתקדם עדין זקוקה להורי,

אז הוא בטח עוד זקוק לי.

בוקר נהדר!!