אני אמא

אתמול ראיתי קצת הרבה מידי טלוויזיה,

קצת הרבה מידיי טילים.

קצת הרבה מידיי כיפת מגן.

אורי שמע,

וראה איתי.

וכמו ילד בן חמש (וחמישה חודשים... עוד מעט שישה חודשים...)

רואה את המציאות ונותן דרור לדמיון המאד פורה שלו.

הילד די נבהל.

ממש נבהל.

כיביתי טלווזיה,

שמתי דיסק עם שירים שאורי אוהב.

וסיפרתי לו,

שכן יש טילים, ויש מצב לא נעים...

אבל,

חיילי צהל הם הכי הכי גיבורים והם שומרים עלינו.

ואנחנו לא צריכים לדאוג.

כי יש לנו טנקים חזקים ומטוסים.....

מיד שאל אותי אורי איך כותבים טנק... ומטוס.

והלך להרכיב את המילים על ההסקה מהאותיות שלו.

גם עכשיו לפני שאורי הלך לישון הוא שוב וודא איתי שהחיילים שלנו הכי חזקים,

ויש להם את הנשקים הכי חזקים.

כמובן שאמרתי לו שכן...

במה מתעסק ילד בן חמש (וחמישה חודשים כמעט חמש וחצי...)

עם אורי שלי כל כך נבהל ונלחץ,

מה קורה עם הילדים שחיים את זה???

שנדע ימים שקטים הרבה יותר.