אני אמא

אבא רוחץ כילים.

בנתיים...

אני, מכינה פאנקיק, מוציאה כביסה מהמייבש,

מכניסה אחרת למייבש.

רוקדת ושרה עם אורי לצלילי הביטלס.

מכבה מזגן ופותחת את כל החלונות.

אבא עדיין שוטף כילים.

אורי עומד ביני לבין אבא ואומר,

"איזה כייף שכל המשפחה יחד ואתם משני הצדדים שלי."

נכון זה באמת כייף.

סוגרים את בית הספר שלנו.

הילדים יפוזרו בבתי ספר אחרים בשכונה הסמוכה.

אנחנו המורים נמצא את דרכנו.

ברור לי שזה רק לטובה.

ברור לי שזה טוב בשבילי.

אני די לחוצה,

כי למרות שאני יודעת שזה לטובה כל שינויי הוא מלחיץ.

מה שאני הכי מקווה זה,

שאני אוכל לקחת את אורי ביום הראשון בכיתה א'.

חבל לי שהתלמידים שלנו יפרדו ויצטרכו ללכת לשכונה אחרת ללמוד.

חבל לי שבית ספר שבו הצוות הוא בעצם משפחה אחת מתפרק.

חבל שבשכונה הזו כבר לא יהיה בית ספר ממלכתי.

אבל ככה זה ירושלים. 

לי ברור שבראש העיר הנוכחי אני לא בוחרת שוב.

הרי בשורה התחתונה זו היתה החלטה שלו (והצוות שלו)

לסגור את בית הספר ולא לעשות ממנו משהו אחר.

לעשות ממנו בית ספר ייחודי, להזרים אליו ילדים משוכנות אחרות.

להצמיח אותו בחרו לסגור אותו.

ראיתי את זה בפייסבוק והחלטתי לאמץ.

אז אני מסתכלת על חצי הכוס הריקה ואמלא אותה בכל טוב.

מה זה החום הזה??????

ערב נהדר!!!