אני אמא

אתמול ירדנו למגרש משחקים,

אוריקי טיפס על החבית והחל לצעוד עליה.

נפל וניסה שוב.ושוב נפל ושוב ניסה.

לאט לאט הוא הצליח יותר ויותר,

מקסים היה לראות את איך הוא משפתר לא מתייאש וממשיך.

הוא ניסה ללטפס על הסולם מאוזו ולעבור בין השלבים - היה לו קשה,

עזרתי לו לקראת הסוף עזבתי אותו ובקשתי שיקפוץ.

אורי פחד.

והתחיל לבכות.

עזרתי לו לרדת,

ושוחחתי איתו הסברתי שלאט לאט הגוף שלו ילמד את התנועה,

וכדי שהגוף והמוח ילמדו, הוא צריךלנסות ולעשות שוב.

אפילו שזה היה מפחיד.

אורי השתכנע.

שוב בקש לעלות על הסולם הזה,

לאט לאט הוא למד, להחזיק את עצמו, ואז בקש לנסות לעבור בין השלבים,

זה כבר היה קשה, הוא ניסה הרבה פעמים..

ועדין לא ממש הצליח,

"אוריקי" אמרתי לו "הגוף שלך כבר למד המון היום, אולי הוא צריך מנוחה, ובפעם הבאה יהיה לך קל יותר"

"ואם הגוף ישכח??" שאל הילד בחוכמה רבה.

"הגוף לא שוכח הנה לא היית בשחיה המון זמן וכשחזרת לשחות אחרי כמה דקות הצלחת אפילו טוב יותר משנה שעברה"

ההסבר שכנע אותו.

 בלילה לפני שאורי נרדם הוא קרא לי ואמר לי..

"אמא תודה שנתת לי אומץ לעשות דברים מפחידים" התרגשתי מאד מאד.

מאוחר יותר הכנו עבודה לגן,

חיפשנו במילה ירושלים כל מיני מילים,

מצאנו ביחד..

ים 

יום

שי 

רם

שלי

ועוד מילים כ-30 מילים במספר.

ומה רבה היתה ההתרגשות שהראתי לאורי שבתוך ירושלים מסתתר גם....

ל י מ ו ר

(חברה טובה טובה שלי שהיא כדודה לאורי שמה לימור)

מייד התקשרנו אליה לספר לה.

היא שמחה ואוריקי היה מאושר.

שיהיה שבוע מנהנה... (וקצרצר)