אני אמא

אתמול בילנו אבא אורי ואני בזאפה בירושלים.

הלכנו לראות את יהונתן גפן לילדים במסגרת פסטיבל ישראל שנערך בימים אלה.

היה כייף אמיתי,

כייף לי לקחת את אורי לראות את הכבש השישה עשר,

כייף היה לי לשיר ולהכיר את כל השירים.

כייף היה לי לראות את יהונתן גפן.

כייף היה לי לעקוב אחרי אורי, הבעות הפנים שלו,

בשבילו זו היתה ההופעה הראשונה שאינה הצגה, במקום כזה כמו זאפה. (האמת זו גם הפעם הראשונה שלי בזאפה ירושלים...)

אכלנו שם ארוחת צהרים, הבנים קינחו בפאי תפוחים עם גלידת וניל.

אורי בהתחלה טען שהוא לא רוצה ולא נהנה,

אחר כך, ראיתי את הפנים שלו מרותקים לבמה, 

ובסוף כדרכו , בקש אורי להגיד תודה ליהונתן גפן.

תקרבנו לבמה אבל יהונתן גפן הלך אל מאחורי הקלעים,

אורי ניגש לאיש הבמה ואמר לו שימסור ליהונתן גפן תודה על ההצגה כי היא היתה מאד יפה.

וגם הראה לו את הספר הכבש השישה עשר שהבאינו איתנו.

איש הבמה אמר לנו לחכות מעט ואז יהונתן גפן יצא ואורי יוכל לומר לו בעצמו.

חיכינו והכניסו אותנו אל מאחורי הקלעים.

אורי הראה ליהונתן את הספר שלו, ויהונתן חתם לו עליו,

אורי אמר לו שהוא אוהב את השירים שלו ויהונתן אמר לו שהוא שמח.

צילמתי אותם...

לצערי התמונות לא יצאו משהו.....

אני כל ההופעה שרתי ונהנתי וזאת למרות שלא היה לי כמעט בכלל קול,

הגרון כאב לי מאד.

כששרו את הילד הכי קטן בכיתה, נזכרתי שלפני המון שנים,

כשהייתי מורה צעירה בבית ספר שבו אני עובדת עד היום,

חינכתי כיתה א' ואת מסיבת סוף שנה עשינו סביב שיריו של יהונתן גפן.

נזכרתי באותם ילדים קטנים שחלקם כבר הורים...

חשבתי על אותה קטנטונת שעמדה על כסא וזייפה "הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה..."

החמוד ההוא ששר וקפץ "מי שמביט בי מאחור..."

באותה השנה קיבלתי מההורים מתנה את סיפריו של גפן.

עכשיו בית ספר שלנו נסגר.

זה היה לי מן סגירת מעגל כזו..

תחילת הדרך  בבית הספר וגם סופה.

שבוע נהדר שיהיה לכולנו.