אני אמא

(או ואולי איך הם מבינים אותם)

אתמול שוחחנו אבא  ואני על העתיד.

על כך שאני פורשת ממערכת  החינוך, והפנסיה לא מי יודע מי ומה (ככה אוריקי אומר)

חשבנו ביחד בקול רם מה ניתן לעשות,

ואיך נסתדר.

אוריקי ישב על הריצפה ושיחק בדינוזאורים שלו.

ואז הוא אמר לנו

"למה אתם מדברים על זה כשאני ער ושומע, זה לא נעים לי..."

תפסתי את עצמי,

הילד מבין שזה נושא שקשה לנו איתו.

הילד מבין שאנחנו צריכים לדבר על זה.

הילד נבהל....

קראנו לו אלינו חיבקנו חזק חזק,

והסברנו לו...

שאנחנו לא מדברים על שום דבר רע או מפחיד (כן באמת...  )

שאנחנו רק מתכננים וחושבים מה יהיה בעתיד.

איך נסתדר ואיך יהיה הכי טוב לו לאבא ולי.

כי אם לא נתכנן אז לא נדע מה אנחנו צריכים לעשות.

אורי שאל עם אני מבטיח שיהיה לנו טוב.

חשבתי לרגע ואמרתי לו,

שאני מבטיחה לעשות כל דבר בעולם כדי שיהיה לנו טוב.

וגם עם לא יהיה טוב, אנחנו שלושתנו יחד, וזה כבר מצויין כי הכי טוב לנו יחד.

אוריקי נרגע.

זה בעצם מה שהיה לי חשוב.

ועכשיו חשבתי לעצמי,

מה בעצם לימדתי את הילד??

שצריך לתכנן...

שיש לנו אחד את השני, משפחה קטנה ונפלאה.

שאנחנו נעשה הכל כדי שיהיה לו טוב.

מאד הייתי רוצה ללמד אותו, את מה שאני ממש לא יודעת,

וזה להסתכל על היש..

לראות את חצי הכוס המלאה...

או הריקה שבה המון המון הזדמנויות.

האם זה המסר שהעברתי??

לא בטוחה...

יום נהדר!!