אני אמא

אני שומעת על הילדים הקטנים האלה, שנשכחים באוטו.

אני לא באה לשפוט.

אבל אני כן כועסת.

לא על אותו הורה או נהג, הוא כבר יכעס על עצמו כל חייו.

אני כועסת עלינו כחברה.

חברה ששוכחת מה באמת צריך להיות במרכז.

שוכחת מה באמת חשוב בחיים.

מקדשת את העבודה.

מקדשת את האין-זמן לנשום.

הכי חשוב והכי יקר, לי לפחות, זו המשפחה שלי.

אורי ואבא הם במרכז.

לי באוטו אין דיבורית, ואני לעולם לא מדברת בטלפון תוך כדי נהיגה.

כשאוריקי היה קטן וחששתי שבהסיח הדעת אשכח לחגור אותו או אותו באוטו.

הייתי עושה לי סימנים.

התיק עם הסלולרי בתוכו תמיד מאחור כשאורי באוטו.

והתיק של אורי היה על ידי....

דיברתי איתו כל הנסיעה גם אם הוא ישן.

שמתי מוזיקה ושרתי לו.

אין לי ספק שאלה טעויות, טרגיות וגדולות במיוחד.

ברור לי שחלק מהבעיה זו שאנשים אומרים...

"לי??!! בחיים לא יקרה כזה דבר"

אז זהו שאני לא אומרת ככה,

הכל יכול לקרות.

ומתפקידי להיזהר ולעשות הכל כדי שלא יקרה.

התפקיד שלי כמבוגר אחראי,

היא למצוא פתרונות ורעיונות איך להגן על ילד שלי.

ואני אמציא מליון רעיונות....

כי כן זה באמת יכול לקרות לכל אחד.

שיהיה יום נהדר,

שימרו על האוצרות שלכם!

17/7

מצאתי הסירטון הזה ברשת.

לא קל לצפייה.

אבל חובה.