אני אמא

בכיתה של אורי הנהיגה המורה נוהג בו תלמידי הכיתה מתקשרים לילד שחולה.

שואלים לשלומו, מספרים לו על הקורה בבית הספר ונותנים שיעורי בית.

בימים האחורנים אורי היה בבית, סיפרתי על כך בפוסט הקודם,

בימים אלה אוריקי קיבל כל כך הרבה טלפונים,

הודעות SMS והודעות ווטסאפ.

אורי חיכה לטלפונים האלה והן היגיעו.

חלק מהשיחות קצרות,

חלקן ארוכות יותר.

חלקן עיניניות...

וחלקן שיחות על אה ועל דא.

עם כל שיחה ושיחה אורי שמח,

כל שיחה עזרה לו עוד קצת להחלים.

כל שיחה נשמעה מהצד טובה יותר מקודמתה.

ואורי אפילו אמר לי, "איזה כיף לי כולם בכיתה אוהבים אותי"

תודה להורים ןהילדים המדהימים של כיתה א1 בבית ספר יד המורה.

ותודה ענקית למחנכת הכיתה שדואגת גם לפן החברתי בכיתה.

ונושא שני.

ראיתי היום שחושבים לסגור את ישראבלוג.

לי זה יהיה מאד עצוב.

אני נמצאת כאן כבר עוד מעט 7 שנים.

מאז שאורי נולד,

הכרתי פה אנשים מיוחדים.

אני כותבת את קורותיי וקוראת את את קורותהם של חבריי לעולם הבלוגים.

קיבלתי עצות טובות ולפעמים פחות טובות.

אני אישית גם מאד אוהבת את הפורמט של ישרא.

נוח לי.

אז , אני מחזיקה אצבעו ומקווה שזה לא יקרה...

מקווה מאד מאד שימצא פתרון 

והבית שלנו ישאר על קנו.

אני אבקש מכל מי שקורא כאן להכנס לדף העצומה ולחתום 

שיהיה שבוע נהדר!