אתמול כשבאתי לקחת את אוריקי מהקייטנה,
והוא מיד אמר לי שהוא רוצה שילדה מהכיתה תבוא אליו.
אמרתי אין בעיה, נדבר עם אמא שלה ותפגשו.
קצת מאוחר יותר התקשרה האם ואמרה שהיא הבנה שהילדים קבו בנהם להפגש.
בדיוק היינו בדרך לספר, הבטחתי להתקשר ברגע שנסיים.
אורי היה נרגש.
הלכנו להסתפר והוא בקש מגלעד הספר שיעשה לו קרן...
לא הצלחנו להבין מה זו הקרן הזו שהילד כבר המון זמן מבקש.
אורי הסביר לנו, גלעד שאל אותי אם זה בסדר, אמרתי כן, חופש וזה.... שיהיה.
חזרנו הביתה,
והתקשרנו להגיד לחברה שאנחנו בבית...
אני לא יכולה לתאר במילים את ההתרגשות של אוריקי,
הוא הכין לה טבעת מגומיות,
וצירף לה לב.
הוא בקש שאכין להם דברים טעימים...
הוא אמר אני חושב שאני אתן לה מחמאות,
איזו מחמ??
שהיא מציירת מאד יפה,
האם זה נכון האם היא באמת מציירת יפה? שאלתי
ואורי ענה שכן.
כל שניה הוא הלך לחלון....
כשהגעה הילדה הם שיחקו כל כך יפה ביחד,
שיחקו במחשב,
ובחילי הפליי מוביל,
נגנו בכלי נגינה (יוו איזה רעש היה בבית...)
ואחר כך הלכו עם אבא למגרש משחקים.
אמא של החברה באה לאסוף אותה,
והם עוד היו בחוץ,
ובקושי אבא הצליח לגרום להם לחזור הביתה.
לשנהם היה כייף.
בערב, כששאלנו אותו מה היה כייף,
אז כמובן שהוא אמר שכשהחברה באה היה כייף.
וכשגלעד עשה לו קרן....
ושהוא מאד רוצה שוב להזמין את החברה הביתה.
כל כך מרגש לראות את הילד שלנו גדל,
כל כך כייף לראות אותו מבין את העולם.
כל כך כייפית התמימות הזו, והמתיקות האין סופית הזו.
ואני שואלת את עצמי....
זה לא מוקדם מידיי גיל ההתבגרות בגיל שבע???
יום נפלא,
הלוואי שיחזור לכאן השקט והשלווה. (היחסית...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי