אני אמא

בבית ספר אורי לומד מוזיקה, המורה הנפלאה שלו חשפה את הילדים לאופרה,

ואורי- הציץ ונפגע.

היום היינו בבית האופרה הישראלית וראינו יחד עם אורי את חליל הקסם.

מאד נהננו.

יצאנו מבית ספר ישר לכיוון תל-אביב.

הגענו, מוקדם כך שהיה לנו זמן להסתובב קצת בבנין המאד מרשים הזה.

נכנסנו לחנות, אורי בבגרות רבה ניגש למוכר ושאל אותו אם יש בחנות,

המוכר נראה די המום מהילד הקטן שמבקש דיסק של אופרה ויחד עם זאת,

התייחס לאורי בכבוד רב, הוא הסביר לאורי שכאן בחנות הזו יש המון דיסקים של אופרה,

ובקש לדעת איזו אופרה אורי רוצה.

"את החטיפה מן הארמון של מוצרט" ענה אורי.

המוכר פקח זוג עיניים בתמהה ושאל על גילו של הילד ומאיפה הוא מכיר את האופרה הזו.

אורי סיפר לו על שיעורי המוזיקה בבית הספר, והסכים אפילו לשחר לו את מה שלמד בכיתה.

וכך נהלו השניים שיחה,

על מוצרט, על האופרות שכתב באיטלקית, ועל האופרות שכתב בגרמנית שפת אימו.

"הטיפה מן הארמון", "חליל הקסם".

כשנכנסנו לאולם אורי התפלא לדעת ששמו של המלחין הוא וולפנג אמדאוס מוצרט.

חיכינו בהתרגשות לראות ולשמוע את האופרה.

בהתחלה ניתן הסבר קצר על מהי אופרה,

המבוגרים נתבקשו לכבות טלפונים סלולרים.

והילדים נתבקשו לא לאכול או לשתות באולם.

כל כך מרגיז היה שאנשים לא כבדו את המקום והוציאו חטיפים, רשרשו עם הנירות....

הרי באנו לשמוע מוזיקה ולא את עטיפות החטיפים.

למה אי אפשר להתאפק שעה,

להנות ממשהו בלי במבה בסלי ושאר מרשרשים.

המוזיקה היתה נפלאה אורי היה מרותק,

והודיע חגיגית שהוא רוצה ללכת תמיד לאופרה

לצערי אנשים לא נחמדים קצת קלקלו לי את החוויה.

ערב נפלא!

נ.ב. 

מסיבותיי שלי החלטתי להעביר את הפוסט הקודם לטיוטות.

אולי פעם אפרסם אותו.....