אני אמא

היד מאד רוצה לכתוב, הראש ריק ממה אני רוצה לכתוב.

אז אני אתן לאצבעות לרוץ להן על המקלדת ונראה מה יהיה.

נאלה הלברדורית המקסימה של אחי ומשפחתו נמצאת אצלנו עד שהם יחזרו מנאפל,

לשם הם נסעו לטיול.

הכלבה הזו  מקסימה, פעם היא היתה שחורה שחורה והיום היא עם פרווה שחורה עם לבן של זקנה.

היא ממש זקנה - בת 15.

קשה לה לרדת במדרגות של הבנין - מפחידות אותה המדרגות.

לעלות גם היה לה קשה בהתחלה, ועכשיו היא עושה את זה, לאט, אבל בסדר.

והיא חולה.

והיא... איך לומר את זה בעדינות- מסריחה נורא.

יש לה ריח איום ונורא מהפה בעיקר.

אני כבר נחנקת מהריח הזה.....

ואורי אוהב את נאלה, מאד מאד אוהב אותה.

הוא כל כך גאה לקחת אותה עם הרצועה, הוא רץ איתה, והיא זקנה, וקשה לה לרוץ.

הוא מנשק אותה ומחבק אותה ואומר לי...

אמא יש לנאלה ריח לא נעים, ואני כל כך אוהב אותה.

אני מסבירה לו, היא זקנה, וחולה, לכן הריח נוראי כל כך.

ולמרות הריח, וזה שהיא לא ממש משתפת איתו פעולה הוא, כל כך אוהב אותה, ומספר לה 

על דברים שקורים בבית הספר. מקפיד לתת לה לאכול, ומזכיר לי לתת לה את התרופות שלה.

הזיקנה שלה עצובה לי.

היא לא נובחת, כשמגיעים אנשים זרים הביתה, לפעמים היא אפילו לא מרימה את הראש,

ועדיין אנשים נבהלים ממנה.

היא אדישה לחתולים שבחוץ, והם רואים אותה ובורחים.

היא לא כל כך נהננת מטיולים ארוכים, ומסתפקת בלרדת למטה, לפיפי קאקי ומיד רוצה הביתה,

לרבוץ במקום שלה.

עצוב.