אני אמא

אורי הולך בשבועות אלה לסדנת בטיחות אישית ב"אל-הלב" פה בירושלים.

כבר די הרבה זמן אני רוצה שאורי ילך לסדנא שכזו,

בכל פעם שהוצעה הסדנא היא לא התאימה,

עכשיו זה קרה.

הסדנא מלמדת אותו להתמודד עם מצבים שאנחנו לא על ידו,

שאנשים אחרים סביבו.

מה להגיד? מה לא להגיד?

מה לעשות כשמרגישים לא נוח עם אדם זר או מוכר?

מהו בכלל אדם זר?

מה קורה עם סוד?לשמור אותו? להגיד להורים?

הם לומדים איך להציב גבול,

איך לומר לא.

מיד לבקש עזרה ממבוגר אותו הם מכירים.

אורי הכי גדול בקבוצה, לדעתי זה טוב,

יש לו מספיק בטחון, הוא מרגיש טוב בקבוצה.

היום היה השיעור השני מתוך שלושה.

בדרך (והיתה לנו הרבה דרך, פקקים אדירים בעיר הזו),

שוחחתי עם אורי,

הוא אמר לי:

שלא כייף להיות הכי גדול כי כולם מצפים ממנו להיות הכי טוב,

ושחבל שהוא לא נפגש עם המדריכה לפני כולם,

ככה הוא היה יודע מה מצפים ממנו כי הוא הכי גדול ומצפים ממנו...

הסברתי לאורי, שהוא אמנם הכי גדול, אבל המדריכות לא מצפות ממנו ליותר ממה שהוא יכול לעשות.

ירדה אבן מליבו של אוריקי.

אז זהו יש לנו עוד שיעור אחד,

אני בטוחה שאורי יקבל כלים חשובים לחיים.

בתקווה שלעולם לא יזדקק להם.

ערב נפלא!