אני אמא

אורי לומד מחוץ לשכונה.

בכל בוקר אנחנו לוקחים אותו ובצהרים מחזירים אותו.

הבעיה היא הפקקים בבוקר.

מתחילת השנה ובעצם מאז שהמצב הבטחוני הורע ופקקים פה זה משהו מוטרף לחלוטין.

בכל פעם שהילדים מאחרים הם מקבליפ פתק איחור.

אורי בהיותו פרפקסוניסט מאד לא אוהב לקבל פתקים.

ביום ראשון התעוררנו מאוחר והיה די ברור שהוא יאחר לבית-ספר,

דבר שהביא למשבר, בכי לחץ ו"לא רוצה ללכת לבית-ספר"

הסכמתי עם אורי אבל אמרתי לו שהוא חייב לטפל בעיניין הזה של פתקי האיחור,

הוא ענה לי זו המנהלת שהחליטה על זה, אמרתי לו שיפנה למחנכת ויחד יבדקו מה ניתן לעעשות.

אורי נשאר בבית, וישב ע"י המחשב וכתב מכתתב למחנכת,

הוא כתב שהוא קם מוקדם ומתארגן בזמן ואנחנו יוצאים במזן ולמרות זאת נתקעים בפקקים,

וזה לא פייר שהוא מקבל פתקים וגם שמורידי נקודות של אנה (מנהלת בית הספר).

הילד ישב וכתב, ובסופו של דבר קרא לי שאבדוק לו שגיאות כתיב. (איזה כייף לא היו...)

ואז החליט הילד לתת את המכתב גם למנהלת, אבל, הוא לא ידע את המחנכת...

המנהלת קיבלה קראה, ובקשה מהמחנכת לטפל בעיניין.

To make a long story short

המחנכת קראה לאורי וכעסה שהוא נתן למנהלת את המכתב במקום להשאחיר לה לטפל.

אורי הגיע הביתה וסיפר שהמחנכת שלו כעסה עליו וצרחה עליו, שכל בית הספר שמע.

הרגיש לי מאד מוזר, היא לא בנאדם שצורח, ובטח שלא משפיל תלמידים,

היא אישה מדהימה ומחנכת נפלאה עם המון המון כבוד לתלמידים שלה.

הילד הודיעה לי שיותר הוא לא כותב מכתבים ,כי זה רק עושה לו יותר רע..

אני הייתי בדילמה,

מה עושים??

האם נתתי לבני עצת אחיטופל?

האם באמת המורה צעקה עליו?

להתקשר ולשוחח איתה?

אולי זה יפריע לה?

אולי אני צריכה לקבוע פגישה? אבל אז זה ידחה עד אחרי חנוכה, וכדאי תמיד לטפל בדברים באותו רגע.

אולי להשאיחר אותו להתמודד?

שוחחתי עם חברה והיא פקחה לי את העיניים ואמרה לי,

את אמא כאן, לא מורה.

במקרה הזה תחשבי כמו אמא לא כמו מורה.

השלוה והרוגע של אורי יותר חשובים כרגע.

בערב התקשרתי למורה

שוחחנו והבנו.

כמובן שהיא לא צרחה עליו,

וכן, היא כעסה.

היא לא ממש הבינה את המכתב שלו.

והנקודות נתנות בכלל על הכנת שיעורי בית, קיראת ספרים והתנהגות,

איחורים בכלל לא קשורים לנקודות.

הבנו זו את זו,

היום היא תקח את אורי לשיחה ותבהיר לו שוב,

מה היה נכון מצידו לעשות ומה פחות,

איך ולמי יש לכתוב מכתבים כאלה ואחרי.

וכמה שהיא שמחה שהוא כתב לה והביע את דעתו.

בית ספר הוא מבואה לחיים,

ילד צריך ללמוד גם איך מתלוננים,

אל מי לפנות ומתי, גם מהי ההררכיה בבית הספר (כמו בחיים..)

הבוקר סיפרתי לאורי ששוחחתי עם המחנכת,

ראיתי הנחת רווחה אצלו.

ואני כל כך שמחה שיצאתי מהנמורה והתחברתי לאמא.

קשה לי עם זה, מורה היתי כל כך הרבה זמן,

ואמא של ילד בבית ספר אני רק שנתיים,

ובדרך כלל אין לי סיבות לפנות למורה, 

כך שהאירוע הזה היה בית-ספר נפלא בשביל אורי ומאד מאד חשוב בשבילי.

יום נפלא!