אני אמא

אנחנו עדין בבלגן,

אבק חול, רעש לכלוך...

יחד עם קירות נקיים, מכשירי חשמל חדשים ותקווה.

את השבת בילנו אצל הורי.

משם ישירות הלכנו להורים של אבא לישון.

קשה לנו כבר מחוץ לבית,

אוריקי אתמול היה אצל אחי ובשלב מסויים הוא החל לבכות כי הוא התגעגע הביתה.

אני מבינה אותו.

גם לי כבר קשה.

נכון אחר כל יהיה כייף. בנתיים קשר.

ממש קשה.

הבוקר קמתי עם כאב ראש אדיר,

שני אופטלגין.... והמון כוחות שאני לא מבינה מאיפה יש לי והתחלתי עוד יום.

האמת היא שאני לא מאמינה שכנסתי את עצמי את אבא ואורי לכל הבלאגן הזה,

לא מאמינה שאני כבר שבוע ככה ונכון לרגע זה בכלל לא רואה את הסוף. 

למרות שברור לי שהוא יגיע.

ואז יהיה לנו כייף.

לאורי קשה,

ולי ממש קשה לראות אותו ככה,

הוא כל כך מתאמץ, הוא כל כך משתדל להיות בסדר.

הוא כל כך רוצה להמשיך להכין את כל השיעורים בזמן,

להביא איתו את הציוד כמו שצריך.

להיות כמו תמיד,

וזהלא ככה,

אז הוא נהיה עצבני, ובוכה הוא בא אליי ומבקש חיבוקים.

גם אני ואבא יותר קפיצים,  ולא תמיד יכולים להכיל את הנסיך.

קצת הרבה לא פייר קלפפיו.

זהו, זה מצבינו...

מאמינה שעוד כמה ימים אהיה הרבה יותר שמחה.

יום קסום.