אני אמא

בבית ספר של אורי עושים בכל שנה מדורה קהילתית. 

כך עשינו שלשום. 

אתמול ההורים אירגנו לתלמידי שכבה ג' מדורה כיתית.

מאיר הלך עם אורי,

הילדים הלכו לשחק וכלב הגיע מום מקום 

ונשך את אורי.. טוב לאממש נשך,

אפילו פצע של ממש לא היה לו,

אבל אורי מאד מאד נבהל, וחזר אל מאיר בוכה ומבוהל.

הם התקשרו אלי , והחלטנו שהם יחזרו הביתה ונראה מה קורה.

כשהגיעו הביתה ראיתי שבעצם לא קרה כלום, מעבר לבהלה והפחד,

אבל אורי לא יכל להתגבר על הפחד, בעיקר מכך שהכלב היה חולה,

והדביק אותו.

החלטנו ללכת איתו לטרם.

הגענו לשם היו שם כל כך הרבה אנשים....

חיכינו וחיכינו ובנתיים המדורה הסתיימה, והילדים וההורים כל הזמן שלחו הודעות לבררמה קורה עם אורי,

חבריו לכיתה התקשרו לשוחח איתו, ואף המחנכת שלו היתה איתי בקשר קבוע והתקשרה להרגיע את הנסיך.

ההרגשה של הדאגה והאהבה כלפי אורי וכלפיננו היתה מקסימה,

האהבה האורי קיבל הדאגה מצד חבריו.

אין לי מילים.

ואנחנו היינן שם הטרם, עד שנכנסנו לרופאה, שבדקה אותו, ואמרה שזה כלום...

ענתה לאורי על השאלות שלו. ושוחררנו הביתה.

בבית הלכנו למקלחת והופ... למיטה.

הבוקר שוחחנו על התגובה שלו, והלחץ.

על כך שהבהלה היתה במקום רק היא היתה מוגזמת.

על כך שנכון לדאוג אבל לא להגיע למצב שהפחד שולט בנו ולא אנחנו בו.

זהו,

ובסימן הדברים הטובים..

לאורי תהיה יופי של חוויה לכתוב כשיתבקש לכתוב על חוויה מהמדורה.

זהו להיום,

תחשבו טוב,

יהיה טוב.

אורלי