אני אמא

אוּרי נולד בניתוח קיסרי. מתוכנן אומנם אבל על-פי רצונו...

אסביר.

כבר בתחילת ההריון הודיע לי דר' אלחלל שאני אלד בניתוח, ההריון יקר מידי, בסיכון רב מידי ואין טעם לקחת צ'אנסים.

 ככה היו לי 9 חודשים להתארגן נפשית לעיניין.

כשהגיע הרגע לקבוע תאריך,

נשאלתי "למה ניתוח??"

ומיד עניתי  "כי ככה אמר דר' אלחלל"

בכלל לא היה מקום לויכוח מה שהוא אמר זה מה שעשיתי.

התאריך נקבע ל-28 במאי 2007. וכבר אז שאלתי ומה יקרה עם האדון (שלא ידעתי עם הוא אדון או גברת) יחליטו שהם מספיק בוגרים כדי להוולד לפני.אמרו לי תבואי תגידי שיש לך ניתוח מתוכנן ואנחנו כבר יודעים מה לעשות.

לאט לאט התקרב התאריך ואיתו הפחדים שלי מעצם הניתוח גדלו.

אני שמעולם לא הכרתי בית-חולים מבפנים שלא  שכבתי בבית-חולים מעולם פתאום אמורה להכנס לניתוח...

חקרתי את כל מי שעבר ניתוח, מה צריך לעשות מה אני צריכה לדעת, מה יקרה ואיך בדיוק יהיה.

חקרתי את דר' אלחלל את החברות,

וקיבלתי את כל ההנחיות... מה שבכלל לא דמה למציאות....

הגיע היום הגדול, יום לפני כן התייצבתי בעין-כרם להכנות.

ואמרו לי ש..... הניתוח יהיה בשעה 16:00 אחר הצהרים.

מאד לא אהבתי את הרעיון.

רציתי בבקר. לדעת שגמרתי מזה. פחדתי שאם לא אוכל אכנס למצב קשה של היפוגליקמיה. הבטיחו לי שיחברו אותי לגלוקוז. פחדתי. פחדתי מאד.

חזרנו הביתה מאיר ואני וכל הזמן אמרתי לו "אוף חבל שזה לא בבקר" וניסיתי למצוא את הטוב. בבית אבא שלי התעקש לקחת את דר' אלחלל באופן פרטי שהוא עצמו, מי שליווה אותי כל ההריון ינתח אותי. בהתחלה התנגדתי בידיעבד אני יודעת שזה היה הדבר הנכון.

אוּרי ידע שאמא לא רוצה ניתוח אחר הצהרים אז הוא לקחת את העינינים לידיים...

הלכנו לישון ובשלוש לפנות בקר פתאום הרגשתי רטוב.... האם זו ירידת מים? מאיפה אני יכולה לדעת... הרי מעולם לא חוויתי את החוויה.

חיכיתי ... שעה.... ואז פתאום התגברה ירידת המים. הערתי את מאיר, נכנסנו לאוטו שנים ובטן....

שני אנשים מאד נרגשים הגענו לעין-כרם לחדרי לידה בשעה 5 בבקר, בקלות רבה מצאנו חניה, דבר נדיר שם....

ונכנסנו לחדרי לידה.

אחרי בדיקה קצרה אכן אישרו לי זו ירידת מים, ומיד התקשרו לרופא שיבוא לנתח.

וככה בשעה 7:45 הייתי כבר על שולחן הניתוחים.

נתנו לי אפידורל, שלפני כן הזהירו אותי לא לזוז ומרוב פחד שיכעסו או יצעקו עלי עשיתי שריר כל כך חזק שהזריקה היתה נורא  כואבת אבל... מאותו רגע לא הרגשתי כלום.

רק שמעתי את הרופאים מדברים ואומרים שזה תינוק נס, תינוק יקר.

 ואז בשעה 08:38 הוציאו את אוּרי שלנו והראו לי את התינוק הנפלא הזה.

ההתרגשות היתה רבה.

אוּרי נולד במשקל 3590 משקל נפלא לאמא סכרתית.

הדבר המדהים היה שאיך שראיתי אותו  מיד ראיתי את סבא חיים שלי לנגד עיניי. וגם היום אני עדיין חושבת שאוּרי שלנו דומה לו. יש לי גומות כמו של סבא חיים. ועיניים אפורות, שאמרו לי שאולי זה השתנה עם הזמן.

ברוך בואך לעולמנו תינוק מופלא שלנו.

אנחנו מאד אוהבים אותך.