אני אמא

ביום שישי ה-13/7 חגגנו שנה של הכירות.

רק שנה. לא יאמן... בסך הכל  52 שבועות שהם 365 ימים.

וכל כך הרבה השתנה.

לפני שנה..

 מי בכלל חשב שיהיה לי ילד משלי ועוד כזה מקסים.

מי בכלל חשב שאחיה עם מישהו?

ושהכל יראה כל כך טבעי. כל כך ברור.

מי בכלל חשב ...

נכון חלמת ורציתי ולקחתי את הסיכונים.

והתאכזבתי

כל כך הרבה יצורים מוזרים פגשתי בדרך.

 אבל כנראה שכשמתעקשים ובאמת רוצים זה קורה. ככה זה עם כל דבר. כנראה...

אז אמנם רצינו ללכת לחגוג בקפית במקום בו נפגשנו לראשונה .

אבל היו שם מליון וארבע אלף איש...(לא, לא ספרתי, אבל ככה זה היה נראה.) אז ויתרנו.

והלכנו למקום אחר וקצת התאכזבנו. אבל..

יש לנו אחד את השניה ואת אוּרי שלנו.

אוּרי כבר ממש מחייך. וכנראה שהבין שהוא עושה לי את זה עם העיינים המחייכות שלו והפנים החמודות.

 אז הוא מרבה לחייך. ואני מאושרת.

אז איך אסכם שנה?

יש לי תיאוריה שאומרת שהחיים הם פאזל.

לפעמים כמו בפזל שמים חלק במקום הלא נכון ואז צריך לתקן.

ככה גם בחיים.

ולפעמים החלקים בכלל לא מתאימים.

וככה זה גם בחיים.

אבל כשהחלקים מתאימים יוצאת תמונה מאד יפה. ואצלי כרגע התמונה מדהימה.

אז כנראה שהחלקים כולם במקום.