אני אמא

הברית של אוּרי התקיימה ביום ב' 4 ליוני 2007 במלון קראון פלאזה.

קדמה לברית מסכת שלמה של דיונים, איך תהיה הברית איפה היא תתקים מי יהיה שם ומה.

ואני אחרי ניתוח, עם הורמונים משתוללים ורוצים ממני להחליט.

בשלב מסויים אמרתי...

לי חשובים רק שני דברים.

האחד שזה יתקיים אחרי השעה 3:30 ככה חברות של מבית הספר יכולו לבוא.

הן הרי היו קבוצת התמיכה שלי לאורך כל ההריון, הן סבלו הן תמכו הן אהבו. והן כל כך רצו להשתתף בשמחה שלי.

ודבר נוסף שיהיה מי שיצלם הרי אוּרי יצטרך בכיתה ז' לכתוב עבודת שורשים....ואני המורה כבר דואגת. 

יום לפני הברית ישבנו מאיר ואני בבית, החזקתי את אוּרי חזק חזק בידים ואמרתי בדמעות אינסוף...

"אתה יודע אמא שלך היא אמא רעה ואמא שלי, ועדנה, וגליה ואפרת... כולן אמהות רעות, וגם  אני אמא רעה. איך אני אתן למישהו להכאיב לאוצר הקטן הזה שלי." כמובן שאותו לילה לא נרדמתי פחדתי כל כך על התינוק שלי. אותו ילד שחיכיתי לו בערך מליון שנה.

חשבתי לעצמי למה בעצם אני עושה לו את זה, ואז נזכרתי באותם ילדים עולים חדשים שצוחקים עליהם בכיתה כי הם שונים. והם הולכים בגיל מבוגר יותר ועושים את אותו אקט בניתוח מלא. הבנתי שאני חייבת  את זה לבן שלי, אבל עדין בכיתי ופחדתי מאד.

באותו בקר, היתי צריכה להיות בהדסה להורדת סיכות. נסענו לשם, אבא מאיר אמא אורלי ואוּרי הנפלא שבכלל לא ידע שהולכים להכאיב לו. ואני כל הדרך אמרתי לו למתוק שאני מצטערת שאני יודעת שיכאב לו ושאני מביטחה שאחרי הכל אני אחבק אותו חזק חזק אניק אותו וארגיע אותו. אני מאמינה שלמרות גילו הצעיר - 8 ימים בלבד- הוא הבין כל מילה שאמרתי. אוּרי שלי מבין באמת שהוא מבין.

הגענו למלון, עייפים נורא לחוצים עוד יותר, ומחכים כל כך שזה יגמר. לאוּרי נתתי הוראה....

אנא, עשה קאקי על סבא ... ופיפי על המוהל. שילמדו שלא מכאיבים לנפלא בילדים..... זה גרם לשנינו גם למאיר וגם לי לקצת ירידת מתח וצחוק. אבל אוּרי שלנו ילד מנומס ולא ביצע את ההוראה.

לאולם ירדנו לבושים במיטב בגדינו אוּרי לבש את הבגד ששימש את נדב בברית שלו,

ענדתי את הצמיד שקבלתי מסבתא יפה, הכוס של סבא חיים היתה כוס הברית והפרוכת כיסת את האוצר שלי, והשם אוּרי הוא שם שסבתא מלכה כל כך אהבה. ככה מצויידת בזיכרון, ורועדת מפחד ובוכה הגעתי למטה.

בכיתי כל כך, והאמת, גם עכשיו כשאני נזכרת אני בוכה.

ראיתי את החברות שלי מהעבודה קיבלתי כל כך  הרבה אהבה. כל כך הרבה חיבוק.

ראיתי את עדנה והראל.

ראיתי את המשפחה הקרובה והרחוקה יותר. ויש אנשים שראיתי רק אחר כך בתמונות.

עידו בא אלי (כי אמא שלו שלחה אותו) והבטיח לי שהוא לא זוכר כלום מהברית שלו ושזה בכלל לא כאב.

סנדי אמרה לי בוודאות שזה הרבה יותר כואב לאמא מאשר לילד. ואני.... בוכה.

מזל שלאה היתה שם לעזור לי לתמוך בי להביא לי מיץ.

את החברות לעבודה שלחתי לשמור לי על הילד, ואני ברחתי רחוק לא לראות ולא לשמוע את האוצר.

אחר כך, עמדתי מול כולם ורציתי לומר מספר דברים, וכשצעקו לי שלא שומעים אז... אמרתי, יהיה שקט תשמועו... וזכיתי לצחוקים, מורה או לא???

אני מצרפת את מה שאמרתי...

הרבה דמעות ירדו דמעות שלי ושל האחרים, הצלחתי לרגש אותם וזה מה שרציתי.

הורים אחים ואורחים יקרים שלנו.

לפני כל דבר אחר אנחנו רוצים להודות לכם שבאתם ביום חם כל כך לחגוג איתנו את הצטרפותו של אורי למשפחתנו.

רחל המשוררת כתבה לפני הרבה שנים שיר "עקרה" …

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד. קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי! 

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.                                                 

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר "אוּרִי!" – אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.