אני אמא

בשבוע שעבר היינו שנינו חולים. גם מאיר וגם אני הצלחנו לחטוף דלקת מאד חזקה בגרון.

לדעתי זה בפירוש ירידת מתח מהחדשיים האחרונים.

היינו שיננו במיטה עם חום גבוהה וכאבי גרון, ביום שלישי הלכתי לרופאה והיא בפירוש אמרה לי שזה לא ידבק את אוּרי שלנו כי עד גיל שנה יש לתינוקות חיסון טבעי לסטרפטוקוקים וגם אני מניקה, כמובן שנגולה אבן מליבנו. רק חסר היה שהקטנטן הזה ידבק.

אבל,

כמו שאני תמיד טוענת התינוק שלנו מבין  ה כ ל, הוא ידע שאנחנו לא מרגישים טוב, וכדי לעשות לנו שמח בלב התחיל לחייך,

חיוך סוציאלי, חיוך אלינו. זה כל כך מרגש.

כל כך משמח.

אוּרי שלנו התחיל לחייך ביום ג' 17/7/2007.

עדין אין לי תמונה שלו מחייך ולכן לא אוסיף. (המצלמה שקנינו עוד לא הגיע..) אבל ברגע שתהיה אצלם אותו.

השבוע חשבתי לעצמי האם אוּרי שלנו יודע שאני אמא שלו? האם הוא יודע שמאיר אבא שלו?

אין לי ספק שהוא יודע שאנחנו הם אלה שדואגים לו, מאכילים אותו, מטפלים בו ומאד אוהבים אותי, אולי זו בעצם המשמעות בעיניו של להיות אבאמא? 

ביום שבת ימלאו לאוּרי חודשיים,

לא יאמן רק... חודשיים.

נראה לי שאני כבר לפחות מאה שנה מאז הלידה.

החיים כל כך השתנו המשמעות שלהם אחרת לגמרי, סדרי העדיפיות אחרים, ההסתכלות על דברים, המשמעות לחיים.

הכל שונה.

אני מרגישה כמו תלמידה בכיתה א' המורֶה שלי הוא תינוק בן עוד מעט חודשיים, תינוק שמלמד אותי להיות אמא (זו הקרירה של החיים שלי.)

איזה שיעור מאלף זה. איזה מורֶה נפלא יש לי.

והציונים שאני מקבלת הם ב..... חיוכים, חיוכים כאלה במלוא הפה.

וזה אפילו יותר מרגש ממאה באינפי......