שבועיים מאז שחזרתי לעבודה, הימים הראשונים היו מאד מאד קשים, בכל בקר יצאתי מהמטפלת השארתי את אוּרי ובכיתי כל הדרך לבית-ספר ובכל הפסקה התקשרתי לבדוק מה קורה איתו, הוא אכל? כמה? עשה פיפי? וקאקי?....
ואז יום אחד.... שמתי לב ש.....
שכחתי להתקשר למטפלת במשך היום...
כשאמרתי לה שאני מרגישה רע עם זה היא אמרה לי שזה דווקא סימן טוב,
זה סימן שאני מרוכזת בעבודה שלי ומשתחררת....
עד עכשיו אוּרי אכל חלב שאוב ותוספת של מטרנה,
בימים האחרונים לחלב היה ריח מוזר וצבע מוזר....
דברתי עם הרופאה והיא אמרה לי להפסיק לתת חלב שלי.
ליבש את החלב, כך שאני כבר יומים מסתובבת עם כרוב בחזיה.... וכאבים ...
כמה זמן לוקח לחלב להתייבש???
אוי כמה שאני הרגשתי רע, וכמובן נפתחו המעיינות ובכיתי, כאילו תם תפקידי בחייו של אוּרי שלי,
ואני לא מצליחה לספק את צרכיו של התינוק המדהים הזה.
ורגשות האשם חגגו...
הרופאה שלי שמכירה אותי כבר הרבה שנים, קלטה את התחושות הרעות ומיד אמרה לי ,
"נתת לו חלב ארבעה וחצי חודשים, זה נפלא.
עשית מעל המעבר, שאיבה של כמה וכמה פעמים ביום זה לא דבר פשוט
כל הכבוד לך.
אוּרי קיבלת המון נגדנים והמון טוב מהחלב שלך. ועכשיו הגיע הזמן שלך לנוח מזה.
הפורמולה היא נפלאה ואוּרי חזק וגדל נהדר, אין מקום לדאגה "
ואני...
בכיתי, ובכיתי והיה לי כל כך קשה להרגע.
מעבר לזה שהוא כבר לו מקבל חלב שלי, זו מן התנתקות שלי.... ממנו.
עוד שלב בשחרור חבל הטבור, שנותק רשמית בלידה,
אבל נראה לי שעדיין לא נותק רגשית, נהפוך הוא מאד מתחזק.
אז זהו אוּרי עכשיו אוכל רק מטרנה....
ולפעמים....
מלקק לאבא את התפוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי