אני אמא

אז בשתי מילים

היה נפלא.

ועכשיו לפירוט.

אתמול בצהרים עשינו לאוּרי המתוק אמבטיה מוקדם, אחר כך השכבתי אותו לנוח.

בהתחלה זה לא כלכך עזר לי אבל בסופי של דבר הילד נכנע ונרדם.

גיליתי שהשיטה זה פשוט להשאיר אותו במיטה לשחק בבובות פרווה שלו ואז הוא נרדם.

בערך ב-5:30 בערב הערנו אותו הלבשנו אותו בגדי חג, אותם בגדים שקניתי לו לפני מספר ימים.

ונסענו למודעין הכבישים היו ריקים, אולי כי זה בעצם היה מוצ"ש.

בהתחלה הדלקנו נרות והיתה ההצגה שהילדים הכינו, ככה זה אצלנו בכל שנה יש הפקה של הילדים עמית אחראי והשאר הגדולים משתפים פעולה נהדר.

אחר כך החל הסדר עצמו.

סבא אהרן כמו בכל שנה ערך את הסדר , וכולנו פרט לאחי הצעיר היו שם.

הילדים יצאו לקראת הקטע של מה נשתנה (ככה זה אצלנו, הילדים יוצאים החוצה ומבקשים רשות להצטרף לסדר, כהוכחה  לרצינותם עליהם לשיר את מה נשתנה) ומאיר יצא ביחד עם אוּרי, הם נכנסו שרו את השיר וקיבלו רשות להצטרף לסדר.

ולי... התחילו לזלוג דמעות התרגשות. הנה גם הבן שלי בעינינים.

אוּרי כבר הראה סימני עייפות רציניים. בכל זאת כבר היה 8 בערב.

ניסיתי להשכיב אותו לישון כבר חשבתי שהוא נרדם ויצאתי מהחדר, והסדר המשיך הילדים שרו במרץ דיי דיינו,

ואוּרי קם....

זחל אלינו כולו חיוכים ושמחה בעיניים ובא לאכול איתנו ארוחת חג.

והילד אכל...

ואכל....

מרק עוף עם קניידלך.

דג עם שקדים (רק את הדג...)

עוף מהמרק.

גפילפיש....

מצד אחד אני ומצד שני אבא,

והילד אוכל מכאן ואוכל משם,

ואם חלילה אנחנו לא מספיק זריזים אז הוא מושך לנו את היד... (איזה סריטות יש לי על היד...צריך לגזור ציפורניים)

אוּריקי עירני ומשתף פעולה... מחייך, ונותן נשיקות למי שמבקש (זה הדבר החדש שאוּרי למד בימים האחרונים)

השיחות סבבו סביב הילדים והיה לי כייף שיכולתי גם אני לספר על בני.

וגיסי אמר...

מי היה מאמין לפני שנתיים כשאנחנו דיברנו על הילדים, טענת שזה לא לשולחן האכול....

מבויישת עניתי לו...

נכון, קנאתי.

נסענו הביתה בסביבות 11 בלילה,  אוּרי נרדם מיד שהושבנו אותו בכיסא רכב.

כל כך התרגשתי בסדר הזה, כל כך הייתי שמחה.

איזה כייף כשיש משפחה.

חג שמח.