אני אמא

סוף שנת לימודים.

אוּרי שוב עם חום ודלקת באוזן.

שוב הוא מצמיח שיניים.

הפעם טוחנות.... בכל שן שהוא מצמיח זה מלווה בדלקת אוזנים.

הלילה ממש לא ישנו,

הילד צרח וצווח בלי סוף, שום דבר לא עזר,

הלבשנו חם יותר,

הורדנו בגדים,

נתנו אקמול,

חיבקנו,

דיברנו בקול רגוע,

לקחנו את אורי למיטה שלנו.

כלום אבל כלום לא עזר.

כבר ראיתי בעיני רוחי את יצחק קדמן מתדפק על דלתי בשלוש לפנות בקר.

והבקר,

יום שני, התאריך החביב על מורים.... (ותלמידים)

(האמת גם הראשון בספטמבר הוא תאריך חביב, אני תמיד אומרת, שברגע שתאריך זה לא ירגש אותי אני אפרוש.)

קמתי,

התארגנתי ליום לימודים אחרון,

ו...אוּרי קודח מחום 39.3 מעלות,

רצנו לדר' איוב.

רצנו לסופרפארם.

מזל שאבא יכול להשאר בבית...

שנה ראשונה שכתוב לי בתלוש...

"משרת אם"

יום אחרון בשנת לימודים, בו היו לי כל כך הרבה רגשי אשמה,

 על שאני הולכת

 לטפל,

 ללמד,

 להקשיב,

 לחבק,

 ילדים של אחרים

 ואת בני שלי האוצר שלי, נותנת, אמנם הידים נפלאות רק מה אלא לא הידיים שלי.

שנה ראשונה שאני גם מורה ומחנכת, אבל קודם כל אמא.

שנה ראשונה שהבאתי לצערי הרב יותר מפעם אחת אישור על מחלת לד.

שנה ראשונה שאני רואה ילדים קצת אחרת.

רואה בעין של אמא.

קשה לי להסביר מה זה אומר.

זה בעקר בהרגשה.

ושנה הבאה?

רוצים שאצא להשתלמות יום בשבוע.

רוצים שאעשה עוד ועוד בבית הספר.

ומה עם אוּרי שלי???

האם זה נכון עבורו?

האם זה שאהיה עסוקה, אעסוק במה שאני אוהבת, הרבה שעות יגרום לו נזק?

ואולי זה נכון עבורו כי אמא תהיה מאושרת ותקרין את זה עליו.

לא יודעת.

ממש לא יודעת

חופשה נעימה!