אני אמא

אני חושבת שזו לי הפעם הראשונה שאני יושבת מול המקלדת ולא מצליחה לכתוב בקלות.

הכתיבה בדרך כלל קלה לי מאד.

עד הבוקר, כל כך קיוותי,

 כל כך התפללתי,

 שאודי ואלדד יחזרו אלינו שלמים ובריאים.

אמנם כל הרמזים היו שם,

היה מי שהתנגד למהלך הזה וכנראה הם ידעו למה.

אבל..

איך הוא היה יכול להסתכל להורים למשפחות לחברים בעיניים?

לא היה אות חיים מהם כל השנתיים האלה.

עד שאוּרי נולד היולי דיעות מאד נחרצות בעיניין החזרת מחבלים.

לא בשום פנים ואופן לא....

הם הרי רצחו.

לא מגיע להם.

בעד שום הון שבעולם.

אבל היום,

הכל נראה לי כל כך אחר.

בשיחות עם הקרובים לי שמעתי את עצמי אומרת.

שיתנו להם מה שהם רוצים,

רק שיחזירו את אודי ואלדד.

רק שלאמהות, והאבות, לאישה, לחברים, לקרובים..

יהיה  סוף לסיפור הזה.

אני ...

זו שהיתה כל כך נחרצת.

כל כך אבסלוטית.

מבינה היום את הכוח.

שאני לא יודעת איך להגדיר אותו אבל כוח אדיר.

יהיה זכרם ברוך.

 (הפוסט זה לא מאורגן, בדיוק כמו המחשבות שלי... מצטערת)