אני אמא

אתמול היינו בחתונה של בת דוד שלי - אלומה.

כל כך נהנתי.

לא מהאוכל - למרות שהוא היה טעים.

לא מהמוזיקה - שלא צרחה והיתה נעימה לאוזניים.

לא מהחברה - למרות שהיא היתה נפלאה.

נהנתי בעיקר כי יכולתי להשוויץ באוּרי שלי ובאבא שלו.

המון המון שנים הלכתי לאירועיים משפחתיים לבד.

הייתי עם הורי אחיי ואחותי עם האחיינים שלי.

תמיד היתי חסרה, חסר לי המשפחה שלי.

היתי לבד.

זו לא הרגשה נעימה.

לא פעם היתי מסדרת לעצמי דלקות אוזניים כדי להמנע מכל מיני אירועיים.

לא פעם היתי חוזרת הביתה לבד ובוכה לכרית.

לא פעם הבטחתי לעצמי שאני לא הולכת יותר לאירועיים - ואז כעסו עלי שלא באתי.

מן גלגל כזה...

ואתמול אמנם החתונה היתה בערב שעה שאוּרי שלנו כבר הולך לישון,

ואבא אמר לכי את אני אשאר איתו בבית.

הודעתי לו שאין מצב...

אני בלעדכם לא הולכת, ובגלל שאני נורא רוצה ללכת אז אתם חייבים לבוא איתי.

למה היה לי כל כך חשוב ללכת?

קודם כל כך הסיבות הרגילות,

לכבד את הדוד שלי, ואת הורי בכלל ואמא שלי בפרט.

להיות עם המשפחה.

וזו גם  כיציאה לבילוי

אבל...

לי גם היה מניע סמוי....

כל כך רציתי להשוויץ במשפחה שלי.

באוּרי שלנו.

במאיר שלי.

כל כך רציתי להראות...

הנה גם לי יש.... 

ילדותי??

אולי.

אבל בשבילי זה היה ניצחון.

נצחון ענקי שלי.

אז שבת שלום.