אני אמא

אתמול אחרי שנתיים הסתפרתי.

אתם בטח שואלים את עצמכם על שום מה ולמה שנתיים....

אז ככה.

לפני שנתיים קצת אחרי שהכרתי את מאיר הלכתי להסתפר.

אחרי איזה זמן הריתי, ו...

פתחתי לעצמי אמונה.

שאם אני אסתפר יקרה משהו לעובר............

וככה 9 חודשים לא הסתפרתי בקושי הסכמתי לצבוע את השיער....

מי אמר לי  את זה - אף אחד זה אני המצאתי לבד....

למה????????? לא יודעת.

וככה עד הלידה לא הסתפרתי יום לפני הלידה הלכתי לצבוע שיער כדי שהתינוק שיוולד לא יבהל מאמא שלו.

ומה מאז?? אתם שואלים,

פשוט לא מצאתי את הארנרגיות המתאימות להסתפר.

אתמול קמתי בבקר ו -

הלכתי למספרה,

צבעתי שיער (לצבע חום)

והסתפרתי.

תאמינו לי זה מרגיש אחרת.

בצהרים באתי לקחת את אוּרי מהמטפלת,

הילד הסתכל עלי... כלא מבין

הקול קולה של אמא.

המראה כמעט אמא.

אבל איפה השיער???

 היכן הקוקו???

אז הוא בא אלי ובקש שארים אותו,

כשהיה אצלי על הידיים הוא ליטף לי את השיער כאילו אומר לי

 "אמא אני שם לב שהסתפרת את יפה...."

בערב הלכתי לישיבה בבית ספר.

חזרתי הביתה אוּרי היה על הידיים של אבא.

עם תמונה שלי ביד והוא אומר מְאמַא (אמא)

הילד התגעגע אלי.

כל כך התרגשתי משתי המחוות האלה שלו.

אני כל כך אוהבת אותו.