אני אמא

 הימים האלה שאחרי חופשת פסח ימים טעונים הם.

קשה לו לאורי,

יום השואה מאד מאד מפחיד אותו ובצדק.

יום הזיכרון גם הוא קשה.

ביום א' הלכו תלמידי כיתה ד' להר הרצל, לפני כן המורה סיפרה להם שבהר הצל נמצא גם יד-ושם.

היא גם סיפרה להם קצת על המקום, זו כבר היתה סיה נהדרת להלחץ מאד.

בלילה שלפני הסיור, אורי לא נרדם, עד אחרי אחת שכב הילד במיטה ופחד, 

לא עזר שהסברתי שליד ושם לא לוקחים ילדים בכיתה ד'.

לא עזר שאמרנו שבטופס של הסיור לא כתוב יד-ושם.

בסופו של דבר, אחרי אחת הוא נרדם.

בבקר לקח לו המון זמן להתארגן וכמובן אחרנו לבית-ספר.

למחרת יום השואה שוב להיה קשה ביותר,

בשיחות שלי עם אורי הסברתי שמה שהיה אז לא יקרה היום.

הסברתי על הטכנולוגיה.....

ואורי אמר לי,

אני דואג שבמדינה שלנו יקרה משהו כזה  שהשנאה בן יהודים לערבים תביא לרצח של אנשים רגילים.
אז הסברתי...
שאצלנו בארץ מקבלים בני אדם.
שאפילו בכנסת יושבים מי שלא מאמינים במדינת ישראל.
שאנחנו חיים במקום בטוח.
שאנחנו מחנכים לאהבת אדם.
שאנחנו בישראל מבאים הנה מוסלמים מסוריה להרפא.
הילד נרגע.
 ואני נשארת המומה מידת הרגישות ואהבת אדם שלו.

בבית ספר קיבלו הילדים נר זיכרון שעליו שם של אדם שנספה בשואה,

הילדים נתבקשו בבית להדליק את נר הנשמה,

אנחנו הסתקרנו והלכנו לחפש את מרגוט פרנסקי באתר יד-ושם,

גילינו שהיא היתה ילדה כשפרצה המלחמה, 

לא ידוע מתי ואיך נספתה,

הייתי חייבת לתת נקודת אור לאורי,

לשמחתי מצאנו שאת דף העד ביד ושם כתבה אחותה, שיפרה

אז מיד סיפרתי לאורי שאחותה של מרגוט שרדה את המלחמה.

אורי חייך בשמחה.

אני חושבת שזהו פרוייקט מדהים כל כך מקרב כל אחד ואחת לאסון כל כך גדול,

אסון שמאד מאד קשה להבין את הגודל שלו, וסיפור אחד של אדם אחד הרבה יותר קל להזדהות.

גם עכשיו יושב אורי ומכין שעורי בית על סיפור הקשור בשואה,

מאד קשה לאורי להתמודד עם כך שהיהודים היו מושפלים,

שהם לא השיבו מלחמה,

שהיהודים שם בארופה של מלחמת העולם השניה לא התמרדו ונלחמו.

הוא כועס,

ממש כועס.

קשה להסביר את זה .....

זהו להפעם,

אורלי

כפי שכתבתי אורי לא כל כך רצה לצאת,

אחרי שיחות איתו הבנתי שהוא רוצה לצאת אבל, חושש.

ולכן אמרתי שאצא איתו,

אחרי כן נבהלתי מאמירה של עצמי,

ובסופו של דבר הבנתי שא אני רוצה שהוא לא יחשוש ויוכל בעתיד לצאת לבד

אני צריכה לתת לו את הזרת שלי לביטחון.

אז ביום שישי שלפני סוכות יצאנו יחד אורי ואני לטיול. קדם לזה קנייה של אוהל, ושק שינה.

אני וגם אורי התרגשנו מאד לקראת הטיול הזה.

אני לא ישנתי בשטח המון המון שנים - חששתי מכך מאד, גם בגלל כאבי הגב הקבועים שלי,

גם בגלל שגם כילדה לא הכי אהבתי נהנתי מטיולי שטח.

אבל המטרה, והרצון לתת לאורי זרת לעזרה גברה ויצאתי לטיול.

הגענו לחניון בנס הרים, הילדים נתבקשו להקים א ההולים שלהם.

החניכים הגדולים יותר הקימו את ההולים שלהם בשניות ובאו לעזור ולסייעלקטנים.

ואז עמד לו האוהל לתפארת, והילדים הלכו לפעולת צופים.

הילדים קיבלו את החוקים,

אין ללכת לבד לשירותים.

כובע משבע בבקר עד שבע בערב..

לא שופכים סתם מים.

מקשיבים ומכבדים את המדריכים.

היינו שלושה הורים, ישבנו יחד שוחחנו וקיטרנו שאין קפה...

מאוחר יותר התקיימה קבלת שבת וארוחת ערב שהחניכים משכבות ז' וח' הכינו.

מרגש לראות קבוצה של מאה ילדים יושבים יחד שרים שירי שבת, ואוכלים ארוחת ערב שילדים הכינו.

הילדים סיימו והלכו לרחוץ את הכילים, נלכתחילה נתבקשנו להביא כלי פלסטיק רב פעמיים,

וילד שלא הביא אכל על קרש חיתוך....

שוב נתקבצו הילדים בקבוצות שלהם שוחחו שיחקו, והיו נערים ונערות צערים ומקסימים...

בכיבוי אורות אורי נכנס לאוהל לא לפני שהמדריכה שלו בדקה שהוא לבוד בבגד שינה מספיק חם,

אורי בקש שאבוא להיותאיתוף וכך עשיתי.

ששטף שיניים ושהכל בסדר.

ילדים בני 9 שפעם ראשונה ישנים מחוץ לבית בלי הורים....

החלו לעשות חגיגת ממתקים, .

ולהשתולל...

מדהים היה לראות את המדריכות שלהם, מציבים גבולות, קשובים דואגים וכל כך אחראיים.

אורי מהר מאד נרדם ואני שכבתי לי שם על המזרון שטח,

מקשיבה להשתללות שלי הילדים.

בין חגיגת הממתקים והרצון של הבנים להציק לבנות או של הבנות להציק לבנים.

בנות הרגשו רע והמדריכות היו שם בשבילהן,

היקיאו והמדריכות נתנו להן את האוהל שלהן וישנו בעצמן תחת כפת השמים.

לילה שלם הם לא ישנו הילדים המקסימים האלה, והמדיכרות, גם הן...

נסו להשתיק ולהרגיע לחבק ותמוך.

בשש בבקר כבר העירו את כולם לארגן את השטח,

לנקות את השטח לארגן אוהלים.

שוב הגדולים היו לעזרתם של הקטנים,

עזרו לגלגל שקי שינה ולקפל אוהלים.

בשלב זה אני כבר בקשתי מאורי לפרוש הביתה.

לילה לבן, וזה שלא היה לי אוכל זמין, גרם לסוכר שלילצאת מכלל איזון.

התקשרתי למאר שיבואלאסוף אותי ואורי המשיך עם חבריו.

בערב הילד חזר,

מאושר, שזוף עם עיניים נוצצות

סיפר על העטלפים שראה,

על כך שהוא נפל מספר פעמים והצמידו אליו חניך גדול יותר שילך על-ידו.

שהוא מצא מקלות שבעזרתם נעזר והלך בדרך.

הדהימו אותי בני ה-15-16 האלה נערים ונערות מדהימים,

אחראיים.

חכמים,

עם כלכך הרבהשממחת נעורים ואידיאלים.

עם כל כך הרבה אהבת אדם.

ילדים יפים וטובים מכילים עוזרים....

לוקחים עליהם אחריות.

אני יודעת שמעשיתי נכון שיצאתי איתו לטיול.

אני יודעת שעשיתי נכון ללכת הביתה בבוקר.

אני יודעת שהבן שלי גדל בטיול הזה.

כמה ימים לאחר הטיול אורי אמר לי,

"אמא אני חושב שאת הטיול הבא אני יכול לצאת לבד."

ידעתי שככה יהיה.

הוכחתי לעצמי שוב מה שתמיד ידעתי....

כל אמא יודעת מה נכון לילד שלה, תמיד האמנתי בזה.

זהו פוםט על סוכות....

תחשבו טוב,

יהיה ממש טוב..

אורלי

אתמול בלילה זה היה.

שבט הע*מר  פתח שנה.

היו כתובות אש,

ומורלים,

היו ילדים נרגשים, ונערות ונערים נרגים  ואחראים.

היו שם עניבות לפי הגיל,מסודרות למופת על שולחן.

היתה שם השקעה ענקיץת של חבורת נערות ונערים כדי שהכל יהיה מושלם ביותר.

היתה שם שמחת נעורים,

וחדוות יצירה,

ודמיון,

ושירים.

והיו שם גם ההורים של הצעירים החניכים,

ושל הבוגרים יותר גאים כל כך גאים בילדהם. (ויד עלמה כל כך יש על מה)

ובסוף היה גם מרק חם עם קרוטונים שקדי מרק או בינה צהובה.

ולנו היה שם ילד אחד נרגש מאד, מאושר מאד מלוכלך כמו שצריך.

אני כל כך שמחה שהוא חלק מזה

אני יודעת שזה נכון לאורי.

אני בטחה שמתנועות הנוער יוצאים אנשים טובים יותר.

אחראים יותר, חברתיים יותר, אכפתיים יותר.

אני מאמינה שגם מאושרים יותר.

התרגשתי אתמול להיות חלק מזה. חלקיק קטן קטן, וכל כך גאה.

אז גדוד יהב של שבט הע*מר בהצלחה לכם ילדים חמודים

שבט הע*מר אתם נפלאים.

אתמול למדתי את סדר העניבות וא משמעות ההצדעה הצופית...

הגדול שומר על הקטן בלי הבדל של דת גזע ומין

והעניבות.... של ילדי ד-ח'

בהתחלה היה מדבר - עניבה צהןבה, ואט אט נוצר בו נחל קטן - עניבה צהובה עם סרט כחול.

הנחל גדל והפך לים - עניבה כלולה - ואז בצבצה השמש - כחול עם כתום.

והשמש היתה חזקה ונפלאה - עניבה כתומה

אז החלו לגדול צמחים - כתום עם ירוק....

ולהסוף המון צמחים גדולים וחזקים צמחו ופרחו - עניבה ירוקה.

היה מקסים ומרגש.

תודה לכם שבט הע*מר