לפני כחודש בקש אורי לחזור לשיעורי הקפוארה.
הצטרף לחוג חבר מהגן מה שדירבן אותו לחזור.
אני מאד שמחתי.
קודם כל זה פעילות גופנית.
זה פחות שעת מסך בשבוע...
והאמת היא שכל היום בבית הוא עושה תנועות ריקוד של קפוארה.
בשבועיים הראשונים הלך הילד בכייף.
בשבוע השלישי כבר עשה לנו פרצופים של לא רוצה...
ואחרי שהלך חזר מאושר, הוא למד בעיטה חדשה והצליח יפה ולא היה ילד מאושר ממנו.
השבוע וב הוא עשה פרצופים וטען שהוא לא רוצה, שלא כייף לו והוא עיף/רעב/ צמא וכו'.
אנחנו התעקשנו, והילד הלך....
עכשיו הוא חזר, כולו שמחה וחיוכים וכששאלתי איך היה אורי אמר שלא היה כייף....
כששאלתי מה לא היה כייף הוא אמר כל מיני דברים...
כמו שילדים מרעישים, ושהוא לא מצליח לעשות טוב,
ושהוא עייף וכו'
בקיצור תירוצים שונים ומשונים. (הוא אלוף בלימצוא תירוצים ולסובב מציאות לפי איך שנוח לו )
אני חושבת שזה עיניין של פינוק, של רצון להיות בבית עם המחשב והטלוויזיה.
בעיניי זה מאד חשוב פעילות גופנית כלשהי.
במיוחד בגיל כזה...
מה גם שאורי צריך חיזוק לחגורת כתפיים.
עכשיו שאלתי את אורי איך היה עם החבר מהגן.
אורי אמר לי שהיה לו קשה (לחבר) והמדריך אמר להם להתאמן יחד.
אוריאמר לי אני כמעט המורה שלו, ניסיתי לומר שלכן הוא חייב להמשיך להתאמן.
מצד אחד- הילד נהנה.
מצד שני- הוא לא רוצה לללכת.
מצד שלישי- הוא יודע שאני מאד בעד חוג הקפוארה.
ומצד רביעי- אני לא רוצה להכריח אותו.
נראה לי שזה הופך להיות מן מאבק כוחות כזה וממש לא בא לי שזה יהיה כך.
איך נמנעים ממאבקי הכוח האלה?
איך לא נופלים לבורות שהוא יוצר לנו?
להתעקש על החוג??? אולי לא כדאי???
שיהיה ערב נהדר!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי